תארו לעצמכם שהייתי אומרת לכם שהוחלט לא לאפשר לעובדים להגיע למקום העבודה שלהם בעקבות הקורונה. נכון שהייתם נלחצים מעליית המדרגה בהתפשטות הנגיף? נכון שהייתם מיד מוודאים מה קורה במקום העבודה שלכם? נכון שמיד הייתם שואלים את עצמכם מה בנוגע לבתי הספר?
עכשיו דמיינו שהייתי אומרת לכם שעובדי המדינה החליטו לעבוד מהבית ולא להגיע למשרדים השונים. נכון שהייתם צוחקים ושנייה אחר כך מתעצבנים? זה בדיוק מה שקרה לי כששמעתי את מתן חודורוב בחדשות היום מעדכן שנשקלת אפשרות רצינית לאפשר לעובדי המדינה לעבוד מהבית. איך קרה שעובדי מדינה שאמורים להיות חוד החנית של השלטון, הדמוקרטיה והחברה הפכו להיות הלעג הכי גדול בעיני הציבור? איך יכול להיות שהאסוציאציה הראשונה של עובד מדינה היא של מישהו שיש לו הטבות של וועד עובדים וגם יוצא הביתה בחמש. איך יכול להיות שכל הפקידים האלו שיושבים בצמתים כל כך חשובים לא זוכים לאמון הציבור ויותר מכך זוכים אפילו לבוז?
במדינה מתוקנת נדמה לי שעובדי מדינה צריכים לעבוד שעות נוספות סביב משבר הקורונה יחד עם מערכת בחירות שלישית שרק מסתבכת. למה כשאינטל משביתים את העבודה אני סומכת עליהם שימשיכו לעשות את אותו הדבר מהבית, אבל כשעובדי מדינה רוצים לעשות זאת אני מדמיינת איך הם לא עושים כלום מהבית.
בסיור בתל השומר. צילום שאול גולן
אני בטוחה שיש ביניהם כאלו שעובדים במסירות, אבל בואו נודה על האמת: הפקידים שהאזרח הקטן פוגש במשרדים ממש לא משדרים רושם כזה. ואולי זה שורש הבעיה שלנו. אנחנו לא באמת מרגישים שהמדינה עובדת בשבילנו אלא שאנחנו מממנים את הבזבוז המשווע במשרדים שלה. בסופו של דבר כולנו תלויים כך או אחרת בעובדי המדינה ואת האמון שלנו הם צריכים לרכוש ואת הכסף שאנחנו משלמים להם הם צריכים להצדיק.
המונח "כספי ציבור" צריך לגרום לחיל ורעדה אצל אלו האמונים עליו ובמקום זה הוא הפך להיות שם נרדף ל"מה אכפת לי מהכסף הזה". אז כשכולנו הולכים לעבודה ולבתי הספר למרות הקורונה אני מצפה שגם הם יעשו את זה. ואם כולנו נאלץ להישאר בבתים אני מצפה מהם להילחם על האפשרות להגיע לעבודה. אם אפשר לשלוח מאות אנשים שיחטאו את אצטדיון סמי עופר לעשרים אלף איש שצפויים להגיע למשחק, אפשר בהחלט לעשות את זה גם למשרד בקריית הממשלה.
