טועים הפרשנים הפוליטיים בעניינו של אביגדור ליברמן כאשר הם מתמקדים בניתוח שכל כולו מבוסס על עניינים פרסונליים ואמוציונליים. הסברים אלה אינם מספרים את כל הסיפור, אלא חלק זעיר ממנו. מה שנעדר מן הניתוח היא הסתכלות המביאה בחשבון תכליות אסטרטגיות של הנפשות הפועלות ובחינה סדרתית לאחור של ההתנהגויות הפוליטיות המספקות את התמונה הגדולה.
מי שעוקב אחר מהלכיו של יו"ר ישראל ביתנו בשנה האחרונה יכול לזהות דפוס התנהלות די ברור שמעיד כי ליברמן אינו בהכרח איש נקם המונע רק מאמוציות. מדובר באסטרטג מחושב, וככזה הבין די מזמן את הנסיבות הפוליטיות המתהוות, כמו גם את ההזדמנויות שאלה מזמנות עבורו.
ליברמן זיהה היטב את חולשות הבסיס של המערכת הפוליטית. הוא אבחן נכונה את חולשתו היחסית של נתניהו, שחרף הפופולריות הגבוהה שלו והישגיו האלקטורליים עדיין נמצא במרכזה של סערה משפטית ותחת מתקפה רבתי מהאליטות של המערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית. כולם חולקים חזון משותף לראותו מסיים את דרכו הפוליטית.
נתניהו שאחרי הגשת כתב האישום הוא פוליטיקאי פגיע יותר וחשוף יותר, ומובן שהליכוד בלעדיו שונה מזה שאיתו. כעת, זיהה ליברמן נכונה גם את החולשות של הטוענים לכתר בכחול לבן. גנץ ושאר הגנרלים אינם נתניהו, לא בהבנתם המערכתית, לא ביכולותיהם וגם לא בקוהרנטיות החזון המדיני והחברתי שהם מציגים שהוא הדהוד חיוור, מקוטע ומגומגם של חזון הליכוד.
מנקודת מבט זו, הסביבה הפוליטית בהקשריה הנוכחיים מייצרת הזדמנות עבור מי שסבור כי קורץ מחומר מנהיגותי. ליברמן מבקש לקפוץ שלב בפוליטיקה הישראלית, וכמו בענף הקפיצה לגובה הוא מעלה את גובה המוט – גובה החזון, בצורה משמעותית. אחת האינדיקציות המובהקות לכך היא הניסיון לגוון את האג'נדה של ישראל ביתנו, שנשענה עד עתה על סקטוריאליות מחד וסגנון ימני-מדיני פופוליסטי מאידך.
תחת זאת הוסיף ליברמן קומה רעיונית לסדר יומה החילוני-ליברלי של המפלגה. לא מדובר אמנם בהמצאה חדשה לגמרי, אבל בעת הנוכחית הוענק לה משקל יתר. הצעד הזה שיקף כנראה ניסיון להקנות למפלגת ישראל ביתנו אופי של מפלגה רב-ממדית, המשלבת בין סדר יום קהילתי-מגזרי לבין סדר יום ממלכתי, ובין זהות ביטחונית שליברמן טיפח במהלך השנים האחרונות, לבין זהות חברתית.
כאמור, הדגש שניתן לאג'נדה החילונית-ליברלית השלים את האג'נדה הסקטוריאלית ושיקף קריצה למצביעי המרכז הישראלי השבע אך המתוסכל של כחול לבן.
עדכון סדר היום הרעיוני של ישראל ביתנו התנהל במקביל למהלך הפוליטי המשמעותי של התרחקות מראש הממשלה נתניהו ומגוש הימין המובהק והתמקמות בתווך הפוליטי שבין הליכוד ובין כחול לבן. התרחקות זו באה לידי ביטוי כבר במהלך ההתפטרות של ליברמן מתפקידו כשר ביטחון בנובמבר 2018, בהמשך בסירוב להיכנס לממשלת נתניהו לאחר סבב א' של הבחירות, ולאחר מכן בעמדה שהפגין אודות הצורך בממשלת אחדות.
עמדה זו הפכה לאבן דרך בהתנהלות ישראל ביתנו לאחר סבב ב' של הבחירות, מה שמיצב את המפלגה כסוג של לשון מאזניים במערכת הפוליטית. הנכונות המסתמנת כעת בעקבות הסבב השלישי של הבחירות לתמוך בחוק שמטרתו למנוע מנאשם בפלילים לכהן בראשות ממשלה ולשלוח את נתניהו לגמלאות, משקפת שלב נוסף באסטרטגיה הכוללת של ראש ישראל ביתנו להביא לסילוק מי שאולי נתפס כאבן נגף משמעותית במסע הארוך להנהגת המדינה. בזהירות המתבקשת, ניתן על כן להעריך כי לא מדובר בשלב אחרון במסע הפוליטי של ליברמן, שממצב את מעמדו כחולייה מרכזית בפוליטיקה הישראלית הרבה יותר מהרשימה המשותפת.
מה שעלול להעיב על המשך תהליך בניית כוחו הוא חוסר המתאם הקיים עדיין בין החזון הפוליטי השאפתני לבין חומרי הגלם מהם עשויה המציאות. ניתן לראות זאת בהישגיה האלקטורליים של ישראל ביתנו בסבב הבחירות האחרונות בהן קטן כוחו של ליברמן.
הדבר דומה במידה רבה לחוסר ההצלחה של בנט ושקד להפוך את ימינה ואת עצמם לנושאי בשורה אלקטורלית על חשבון נתניהו והליכוד. אבל מה שברור הוא שבניגוד לצמד של ימינה, ליברמן הצליח בינתיים – חרף מגבלות הפריצה שלו למרחב הציבורי – למצב את עצמו בעמדה משופרת, ליהנות מתגמולים פוליטיים מידיים מצד כחול לבן, ומהכרה פוליטית משמעותית בואכה השלב הבא במסע הארוך. בבחינת תם ולא נשלם.
