הכול מתחיל כאן. תזכרו את זה תמיד. כל היוזמות, הרעיונות והחידושים מתחילים כאן בארץ הזאת. אחר כך הם מקבלים התייחסות בינלאומית. כך גם הריבונות.
משהו זז כבר הרבה זמן, אבל נדמה שבשבוע שחלף הוא זז עוד כמה סנטימטרים. המילים "החלת ריבונות" הן כבר לא גסות. כולם מדברים על ריבונות, וגם אם לא מסכימים – מדברים ומתייחסים. פתאום ריבונות הפכה להיות אפשרות ריאלית, נושא שמתווכחים עליו, נושא שמזמן כבר לא נתפס הזוי אלא אלטרנטיבה רצינית. הבית היהודי מדבר על ריבונות, כך גם בכירי הליכוד, מרכז הליכוד, התקשורת, מכוני מחקר יוקרתיים, דיפלומטים זרים, אוניברסיטאות רציניות בחו"ל, והחל מהשבוע שעבר – גם ראש ממשלת ישראל. כמה מים זרמו מאז אותו נאום בר־אילן של נתניהו, נאום שהוא מעולם לא חזר בו ממנו, אולי מסיבות טקטיות ואולי מהותיות; החדשות הטובות הן שראש הממשלה השמרן מאוד בנימין נתניהו הטה גם הוא את הגה הספינה והתחיל לדבר ריבונות. החדשות הפחות טובות הן שאלו בינתיים רק מילים עמומות ושהדרך עוד ארוכה.
ב־1990, כמה שנים לפני שנפל עלינו אוסלו, כתב אורי אליצור ז"ל מאמר מכונן על ריבונות תחת הכותרת "של מי האדמה הזאת, לעזאזל". הוא הקדים את זמנו, אבל הדברים שלו חקוקים היטב, והמילים כאילו נכתבו היום. כבר אז הוא הפציר בנו להתחיל לדבר על ריבונות, לזרוע את הרעיונות. כבר אז הוא התנבא שלמדינה הפלסטינית יש יתרון מבחינת הסבירות להתגשם אך הוא זמני ו"נובע רק מכך שהמיעוט תומך המדינה הפלסטינית נלחם את מלחמתו כבר שנים, ואילו המיעוט התומך בסיפוח עדיין לא התחיל לדבר". בשנים האחרונות המחנה הלאומי מדבר על ריבונות והיום כבר כולם מדברים על ריבונות. לפני כשמונה שנים הקימו שתי נשים נמרצות, נדיה מטר ויהודית קצובר, את 'תנועת הריבונות', דבר שהיה נראה כמעט משיחי. הימים ימי אובמה, ימי הקפאה ורגליים על השולחן, ונדיה ויהודית בשלהן – לא רק טמנו את הזרע בקרקע, גם דאגו להשקות בלי הפסקה.
"השלב הראשון הוא הסברתי בלבד, והוא יכול להימשך כמה שנים טובות", הסביר אורי אליצור. כמה שהוא צדק. רק שבאמצע היה אוסלו, התנתקות ואינתיפאדה כואבת, ואותן "כמה שנים טובות" הן כבר ילד בן כמעט 30 ויש לו חום גבוה, כלומר אין זמן. אחרי שנים ארוכות מדינת ישראל מתחילה לדבר על בעלות על יהודה ושומרון – גם מנימוקי ביטחון וגם בשל שייכות וערכים. תקשיבו לחברי הכנסת של הליכוד, הם לא מדברים רק על ביטחון, הם מדברים על ארץ אבותינו. עכשיו נשאלת השאלה מהי ריבונות – על כל השטח או על חלקו, אילו זכויות ובאיזה קצב, איפה מתחילים והיכן מסיימים. אלה שאלות לגיטימיות של חבלי לידה של רעיון. כיום מונחות כמה הצעות על השולחן: החלת ריבונות על היישובים היהודיים ביו"ש, מעלה־אדומים תחילה, ריבונות בשטחי C ועוד. יש גם צעדים מסביב, תשתיתיים יותר. החוק שהעביר השר בנט על צירוף אוניברסיטת אריאל למועצה להשכלה גבוהה הרגילה ולא למל"ג יו"ש, ההצעה (שעולה ויורדת) לביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, השינויים שהכניסה השרה שקד שקובעים כי כל חוק חדש חייב להתייחס גם ליהודה ושומרון ועוד. השינויים קורים.
אין סטטוס קוו
כדי שחזון הריבונות יתגשם בצורה כזו או אחרת, יש עוד רובד חשוב – הרובד התשתיתי. לא רק 'מה', אלא גם 'איך'. התנועה חייבת לבוא מלמעלה ומלמטה, מהמנהיגים ומהשטח, מהשיח ומהפרקטיקה. מילים אמנם יוצרות מציאות אבל בסוף צריך לחשוב איך עושים ריבונות בתכל'ס. כשאדריכלי אוסלו רקמו את ההסכם הם לא רק הציבו חזון, אלא הקימו צוותי חשיבה ותכנון על עיצוב המציאות כך שהחזון יתממש. מערכת שלמה של גורמים חוץ־פרלמנטריים וגם פנים־מערכתיים במשרדי ממשלה חשבו איך מגשימים את החזון של שתי מדינות. איך ייראו מערכות הביוב והמים, גביית המסים, התיאום הביטחוני, הרשות הפלסטינית, התשתית המשפטית, הכול. עד הקשקש האחרון. כך צריך גם כאן, רק שיש לנו פחות זמן ואנחנו שוחים נגד זרמים חזקים מאוד.
צריך גם להבין שהאדמה בורחת לנו. שטחי C של היום הם לא שטחי C של אתמול, בטח לא של 2012 עת הציג נפתלי בנט את 'תוכנית ההרגעה' שלו הכוללת סיפוח שטחי C. הרשות הפלסטינית סימנה אותם כיעד והיא מסתערת עליו בכל הכוח – כל החצים מופנים להשתלטות על השטחים הללו באמצעות חקלאות, בנייה והנעת אוכלוסייה. הפרויקטים האלה ממומנים במיליונים, חלקם מגיעים מהרשות הפלסטינית וחלקם ישירות מממשלות זרות. אגב, הרבה מהכסף מטרתו למנוע מישראל לטפל בחריגות הבנייה האלה, באמצעות הצפת בתי המשפט בישראל בעתירות ושיתוק המערכת. גם כאן יש כסף זר בכמויות וארגונים ישראליים שעושים את העבודה מצוין. בקיצור, אין זמן. אין זמן לסטטוס קוו, אין דבר כזה סטטוס קוו.
ומה יגיד העולם? הכותרות המזלזלות והשמחות לאידו של נתניהו אחרי תגובת הבית הלבן על דבריו בעניין הריבונות – "הדיבורים על שיחות בעניין סיפוח הם שקר" – הן אוויר חם. מה שחשוב הוא שהזרע נטמן. זה לא יקרה ביום, ובטח לא יקרה אם לא נתחיל לדברר את הנושא כמה שיותר. רעיון ההתנתקות – נולד כאן. רעיון הרובים שנתנו להם באוסלו – נולד כאן. הלובי נגד קיצוץ תקציבי אונר"א – נתמך מכאן. אם ישראל לא אומרת שזה שלה ושזה נכון וצודק, מה אנחנו רוצים מהעולם?
יש לנו נטייה לזלזל במה שאנחנו חושבים ולהאדיר יתר על המידה את מה שהעולם חושב. זו טעות. העולם, אותו עולם, מסתכל טוב מאוד מה הציבור בישראל חושב. מעניין אותו מה הלך הרוח, מהם דפוסי ההצבעה, במה הציבור תומך ואיך הוא רוצה לעצב את חייו. העולם לא תמיד יחייך ולא תמיד יסכים, המערכה הבינלאומית באופן כללי היא סבוכה עד מאוד וראש הממשלה נתניהו מנווט שם בחוכמה גדולה. אבל ברובד העקרוני חשוב שנבין שהכול מתחיל מכאן. אני לא מזלזלת ב"מה יגיד העולם", לא כדאי להקל בזה ראש, אבל גם אסור שזה יהיה תכלית הכול ובטח שאסור להיכנס לשיתוק או לכרסום בעצמנו בגלל זה.
בשבוע שעבר קרה משהו, משהו זז. אבל לא כדאי להירדם. הצהרת נתניהו חשובה, אבל היא רק הצהרה, ולמציאות בשטח יש קצב משלה. צריך להמשיך לנוע קדימה.
