הדתה. זה לגמרי מה שצריך פה. למען האמת, זה אפילו די דחוף. למה? כי יושב לו אדם שמתוך סיבה זו או אחרת, מצא את עצמו בערב פורים רבוץ מול המסך במקום לקפץ באיזו מסיבה. והשנה, לא עלינו, רבו בינינו אלו שנותרו לרבוץ – מרצונם או מרצון החלטה ממשלתית למיגור מגפות.
יודע הרבוץ שערב פורים היום, ומכוח ההרגל פוצח בשמונה בערב בצפייה במהדורת החדשות. זו שעד ממש לא מזמן, ואולי עדיין, נושאת בתואר המחייב של "מדורת השבט". והוא רואה את ההנחיות החדשות בתחום הקורונה, והוא מתעדכן מה קורה במקביל באיטליה המסוגרת וגם בבורסה הנופלת, וליבו די דואג ורוחו די נעכרת. ואז מגיע החלק הפוליטי, שכן, בכל זאת, היו פה בחירות לפני שבוע בדיוק, וממשלה נדרש להרכיב.
ואחרי כל אלה, דיווחים נחוצים וצפויים, מגיע החלק האחר של המהדורה. או, אומר יושב הבית לעצמו, אולי עכשיו, נשכח קצת מצרות היום – הרי כמאמר השיר, פורים לנו. אבל או אז, בחדשות ערוץ 12, הוא רואה את אדווה דדון עולה על עקבותיה של נוכלת רעת לב, שסחטה הון עצום מניצולת שואה קשישה. והעצב שמתחולל מול העיניים כה כבד, שנמלט לו הצופה שרוצה קצת פורים לנפש, אל המהדורה בערוץ 13. שם, מספר לצבי יחזקאלי פליט איראני טרי שהצליח להימלט אל יוון, על העינויים האיומים שעבר בכלא האיראני. אוי.
ושלא תבינו לרגע לא נכון – שני הסיפורים האלו הם בדיוק-בדיוק ולגמרי הסיבה למענה יש תקשורת. כדי לחשוף את עוולות העולם. כדי לא להרפות ממקרי עושק שהמשטרה מתנערת מהטיפול בהם, כדי להמחיש את הפנים שמאחורי משטר הרשע האיראני, שאנחנו אמנם מכנים אותו כך, אבל בכלל לא הפנמנו עד כמה הוא באמת כזה. זה חשוב, זה נצרך, ומזל גדול שיש את אדווה דדון ואת צבי יחזקאלי. אבל אנשים, ערב פורים היום. אי אפשר היה לדחות את שידור הכאב הזה בערב או שניים? כלום היה עולה על הדעת שבטלוויזיה האמריקנית למשל, ערב חג היה זוכה להתעלמות כה גורפת? רחמו עלינו, תנו קצת הדתה.
תכניות הבידור דה-לה-שמאטע שמגיעות אחרי המהדורה, אלו שמבטיחות מהדורה פורימית, לא ממש מצליחות לרומם את רוחו של החוגג בביתו. מישמש ממוחזר של תכניות גיחי. כאילו מטיחות בצופה – בוא, נשמה, אתה בערך היחיד כאן שלא מפזז באיזה נשף מסכות, אז תסתפק בשאריות מחוממות. באסה. איפה קריאת המגילה שהייתה משודרת פעם בטלוויזיה? איפה איזה פאנל הומוריסטי ברוח היום? ראבק, ערב פורים. אמנם לא כתוב בתנ"ך, אבל נחגג בידי יהודים כבר דורות. גם כאלו שהיו להם צרות לא פחותות.
מזל שיש פייסבוק. שם יש ילדים מחופשים מעלי חיוך, ויש קוראות וקוראי מגילה, ויש הלצות ויש שמחה ויש חג ששותפים לו רבים. את כתר מדורת השבט, הרשת החברתית הזו כנראה תתקשה לקבל, בשל העובדה שאין דומה פיד אדם אחד לפיד רעהו. ובכל זאת, גם מי שמשתדל להתנזר מה-f הכחול – כי עריצות הצוקרברג הייתה לו לזרא, מתיר לעצמו איזה ונהפוכו, ומוצא את עצמו מחפש בערב כזה את מעט נחמת הפורים שלו שם. פורים שמח שיהיה.
