"כולה יום בבידוד, מה את כבר מתלוננת", בטח תצקצקו בסוף הטור הזה. אבל בכל זאת, זה היה נורא.
הכול התחיל אתמול בבוקר, כשהתחלתי לקרוא את כל ההודעות בווטסאפ ולהבין שהיום שלי הולך לכיוון אחר לגמרי ממה שתכננתי. "כל מי שנכח בבית הכנסת החסידים בשבת צריך להיכנס לבידוד של 14 יום", נכתב שם. איפה התפללת בשבת? שאלתי אותו. בחסידים, השיב. אוי לא, מיררתי. אספתי את הקטנים, יצאתי מהחדר. אבל אני צריך לצאת לתפילה, הוא אמר במבט מתחנן. תתפלל בבית, רטנתי. הוא הבין שאם אני מבקשת שיתפלל בבית, זה רציני. סגרנו את הדלת. בידוד.
כשהתחיל היום עוד לא ידעתי למה אני נכנסת. הבית היה בלגן, כי אתמול לא הקדשתי זמן לסדר. לאט-לאט נפלו האסימונים. יום העבודה שקיוויתי שיהיה פרודוקטיבי כנראה הולך לפח. משלוחי המנות עוד לא מוכנים, וסעודת הפורים המתוכננת ל-50 איש, מה יהא עליה? ומה לגבי כל העוגות שהכנתי אמש? האם הן קורנות מקורונה?
לרגע וחצי עוד חשבתי שזה יהיה כיף. שאולי גם אני צריכה להיכנס לבידוד ואז אמנם הילדים יתחרפנו בבית, אבל לפחות נוכל לנקות לפסח ולהיות ביחד כולנו. לא תיארתי לעצמי שמחיר הבידוד הוא לנהל לבד בית עם ילדים כשאף אחד לא באמת יכול לסייע, בגלל החשש להיכנס לצלחת הפטרי האישית שלך.
ואז גם הבנתי שאני יוצאת מהתורנות של ההשגחה על סבתא, אישה יקרה ודמנטית, רופאה במקצועה, בת 96 שמצבה הידרדר וזקוקה להשגחה שלנו עד שתגיע העובדת הזרה שלה, במהרה בימינו אמן. עם הפסקת הטיסות וההגבלות למגיעים מחו"ל בכלל לא בטוח שהבעיה הזאת תיפתר בקרוב. מי יודע, אולי שבוע הבא יסגרו את גבולות ישראל ויגזרו על כולנו בידוד. מה יהיה אז? שלא נדע.
ברור לי שמדובר במשבר עולמי, גדול יותר מכל חוויה אישית, אבל בתוך כל הכותרות הגדולות והמפחידות מתגלים הקשיים הקטנים בחיים. הילדים ששואלים – אימא, מה לא נחגוג פורים מחר? כל האורחים שהזמנו לא יבואו? מתי נתחפש?
אבל אין כעמך ישראל, ובעיקר בשעת צרה. החברים מיד ארגנו לנו אברך צדיק שיבוא לקרוא לנו במגילה כשרה, והתנדבו להיות שליחי מצווה של משלוחי המנות שלנו. היו גם כאלה שכבר היו מוכנים לצאת עבורנו לרכישה של אלכוג'ל, תחליפי חלב בכמויות סיטונאיות ומסכות רפואיות.
אחרי שצלחתי את היום הקשוח הזה (בחסדי שמיים מרובים) והשכבתי את הילדים לישון, הגיעה ההודעה המשמחת: מי שלא היה קרוב לחולה הקורונה שנכח בבית הכנסת יכול לצאת מבידוד. מאחר שבעלי ישב רחוק מאוד ממנו, קיבלנו אישור. אנחת רווחה כזאת לא חשתי זמן רב. השמחה הייתה גדולה ויבבות הבכי בקריאת המגילה התחלפו בזעקות שמחה והרמות לחיים.
התחושה הייתה: נשמח היום, נתבודד מחר. עם הבורסה הצוללת, העסקים הקטנים שהולכים וקורסים והתחזיות על מיליוני מפוטרים – מה נשאר לנו אם לא היאחזות ברגעי השמחה הטובים האלה לפני שהכול כאן מידרדר?
זה היה שיעור בנהפוך הוא. שיעור באיך אנחנו לא באמת מחליטים מתי נצטרך לעצור את החיים ולהתפנות למה שאנחנו ממש לא רוצים. שיעור באיך אפשר מרגע של באסה לקום לשמחה גדולה, וגם להיפך. כשדיברנו, בעלי ואני, על הבכיות של שנינו בקריאת המגילה, חשבנו שזה היה יכול להיות פורים מאוד מבאס. אבל אז חשבתי לעצמי שבכל זאת היו לעם ישראל ימי פורים יותר קשים. באושוויץ למשל. סליחה על ההקשר, אבל אני סוג של דור שני אז אלה המחשבות האינסטינקטיביות שלי.
תחושת הבטן שלי אומרת שיום אחרי החגיגות של פורים – כולנו, ממש כולנו, ניכנס לבידוד כללי (למעט רופאים, אחיות וסניטרים) וכאן הכלכלה הישראלית תופסת זווית חדה למטה. מי ייתן שזה יהיה פורים שמח ומבדח. שטעם השמחה יישאר בנו כל השנה ושהסערה הזו תחלוף מעל ראשנו מהר ובקלות.
