"עכשיו נדבר על מה שלא יפגע בנו, אומרים במרצ, ועוד מעט נגיע לכנסת. ואולי,… גם לממשלת מרכז-שמאל." כך כותב יונתן שם –אור במאמר במגזין "ליברל", תחת הכותרת "האליטה שקרסה", כשהוא מתאר את הטקטיקה הכושלת בעיניו שבה נוקט השמאל בכדי להשפיע מתוך הממשלה. "ואז", מנתח שם-אור, "קטנים אבל בעלי משקל מכריע בקואליציה, יהיה לנו כוח לעשות את כל הדברים שאנחנו חולמים עליהם… אלה הרהורי תקווה כוזבת של אדם השבוי בכלא כפול, חיצוני ופנימי".
אם עד היום אפשר היה אולי עוד ללמד זכות על הח"כים מ"כחול לבן" הנחשבים לימנים, ולומר שכוונתם הייתה לפעול בטקטיקה כזאת; להיות "קטנים אבל בעלי משקל מכריע בקואליציה", שיתוף הפעולה בין ח"כ משה יעלון להיבא יזבק הסיר את המסכה מעל פניהם. מדובר באנשים שחיפו על כוונותיה האמתיות של כחול לבן, והוליכו שולל מצביעים ימנים תמימים. על הסיבות להתנהלות שכזו אמרו חז"ל, בעניינו של בלעם, "השנאה מקלקלת את השורה".
שתיקת הכבשים של חבריו של בוגי יעלון היא חרפה המבליטה את המוסר הכפול, או את היעדר המוסר, של כל אותם טהרנים וצדקנים. קול דממה דקה נשמע כאשר הם מדברים על הבעיה המוסרית הקיימת לטענתם בכהונת ראש ממשלה עם כתב אישום. תמיכה בטרור, אם זה עוד לא ברור, יותר מוסרית בעיניהם מבקשה לסיקור אוהד.
כל אותם חברי הכנסת מכחול לבן הדוגלים כביכול בעמדות לאומיות, אך נמצאים במפלגת שמאל, דומים בהתנהלותם לנביאים בהר הכרמל שאותם שאל אליהו הנביא; "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים". מחד הם מתהדרים בהגנה על המדינה ומאידך מקבלים הגנה מ"הארץ", ולא בכדי. ואולי זהו ההסבר לקשר שהתפתח בין חברי הכנסת מ"הרשימה המשותפת", הפוסחים אף הם על שני הסעיפים, לאותם ח"כים מ"כחול לבן".
חברי הרשימה המשותפת נהנים מחד, משוויון זכויות ושגשוג במדינה דמוקרטית, ומאידך הם חותרים תחת אושיות אותה מדינה ומאמצים זהות כפולה, ישראלית ופלסטינית, ככל שהיא אמתית. ויש גם שוני בין השותפים החדשים, שכן חברי "הרשימה המשותפת" לא הונו את הציבור. הם לכל אורך הדרך הצהירו על מטרותיהם וכוונותיהם, בעניין המשך קיומה של מדינת ישראל.
וכל הקונסטלציה ההזויה הזו שמתרחשת עלינו היא תוצאה מהתעלמות אדנותית מרצונו של רוב העם היהודי בממשלה לאומית. אדנות זו מתבטאת בין השאר בהגדרת מצביעי הליכוד כעבריינים. תופעה דומה של התנשאות מצד השמאל, התרחשה גם בבריטניה, בראשית שנות ה-50, כאשר במשך שנתיים כמעט והידרדרה הממלכה המאוחדת למערכת בחירות שלישית.
ועל ייחס הפטרוני הזה אמר ווינסטון צ'רצ'יל כך: "חירות היא טובה שעושים לנו. זה מין ניסוי שהמעמד השולט של פוליטיקאים סוציאליסטים יבטלו מיד אם לא יאהבו את ההתנהגות שלנו. זו שפה שמתאימה למנהל בית ספר לנוער עבריין, שמודיע על הקלות מסוימות במערכת המשמעת. איזו יהירות חצופה ומרוצה ומעצמה!. איזו צורה לדבר אל העם הבריטי!… השר הזה מדבר אלינו כאילו יש באפשרותו לחלק לנו החרויות שלנו כמו ביסקוויטים לכלב שישב זקוף ויבקש יפה… האפיון הזה של המזג…אסור שיעבור לסדר היום על ידי העם הבריטי שמצפה משרי הכתר שיתנהגו כמו משרתי האומה ולא כאדוניה".
גם העם היהודי הוכיח בבחירות אלו שהוא אינו עובר לסדר היום על יחס אדנותי שכזה. מה שחסר במשוואה שלפנינו זה אותו גורם ב"כחול לבן" שיעשה מעשה צ'רצ'יליני, יצא מתוך "הכלא הכפול", יכבד את רצון העם ויחבור לגוש הציוני לאומי בראשות נתניהו. ובכך יצרוב את דמותו בתולדות האומה בשעתו היפה.
