אוהדי הספורט בארץ ובעולם עומדים בפני שוקת שבורה. התפשטות נגיף הקורונה גורמת לכך שמשחקים רבים מתקיימים כעת ללא קהל, ותסריט הבלהות שבמסגרתו השלבים המכריעים של הליגות והמפעלים ישוחקו לעיני יציעים ריקים הפך לסביר. אבל דומה שהדבר שהכאיב לאנשים יותר מכול הוא התנפצות האשליות והקלישאות השחוקות שעיצבו את עולמם כאוהדים מסורים. "אין ספורט בלי קהל"? הרי לכם, בעקבות הקורונה אנחנו לומדים שיש. "למשחק בלי קהל אין ערך ספורטיבי"? מתברר שיש, כי הניצחון מביא בדיוק את אותו מספר נקודות וגורר השלכות זהות מבחינת המצב בטבלה.
יש מי שמשווים משחק כדורגל מול יציעים ריקים להצגת תיאטרון ללא צופים, אבל זו השוואה שגויה. ראשית, כי היא מתעלמת מהעובדה שבמשחקים גדולים וחשובים רוב הצופים בכלל נמצאים בבתים מול הטלוויזיה; ושנית, כי היא מתעלמת ממספר מרכיבים ייחודיים ומרכזיים בספורט. הספורט מיסודו אינו שעשוע או בידור להמונים; יש בו ערכים כמו תחרותיות, הישגיות, שאיפה למצוינות ומאמץ עד קצה גבול היכולת. משחק כדורסל רשמי אינו מופע של הארלם גלובטרוטרס, הוא מאבק בין שתי קבוצות על יוקרה. ג'יימס נייסמית' המציא את הכדורסל בסוף המאה ה־19 כדי שיהיה לתלמידיו עיסוק ספורטיבי נוח וזמין שיעזור להם לשמור על כושר.
המטרה הייתה פשוטה: לקלוע את הכדור לתוך סל האפרסקים של היריבה. איש לא חשב אז על אוהדים, זכויות שידור, חסויות ומערך כלכלי שלם שיחזיק את הענף. המטרה המקורית של המשחק היא פשוט לנצח. מבחינה מעשית הקהל הכרחי כדי לאפשר לספורט המקצועני להתקיים כפי שהוא לטווח הארוך, אבל מבחינה רעיונית האוהדים אינם החוליה החשובה ביותר במעשה הספורטיבי.
יש חוליה אחת שבלעדיה שום ענף ספורט אינו יכול להתקיים: הספורטאים. הם אלה שמתאמנים, מזיעים ומתאמצים כדי להגיע להישגים. לשחק בלי קהל זה אולי אתגר, ויעידו על כך שחקנים שמרגישים קצת כמו במשחק אימון בלי הרעש של האוהדים, אבל חיי ספורטאי כוללים לפעמים גם אתגרים לא צפויים. מערכת היחסים בין הספורטאים לאוהדיהם חשובה ומוסיפה רובד של משמעות לכל העוסקים בדבר, אבל כמו שספורטאי עלול להיפצע ולהיעדר לפעמים, כך מצב קטסטרופלי כמו מגפה עולמית יכול למנוע כניסה של הקהל.
אוהדי כדורגל רבים בארץ סובלים משיגעון גדלות. התופעה קיימת לא רק בכדורגל, אבל נדמה ששם מספר המגלומנים הוא הגבוה ביותר. הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי אוהדים בישראל מטיחים בבעלים ובחברי ההנהלה של קבוצותיהם משפטים כמו "אנחנו היינו פה לפניכם ונהיה גם אחריכם". האמת היא שגם אוהדים מתים ומתחלפים; ממועדוני כדורגל נשארים כעבור שנים רק השם והמורשת, שהיא בכלל דבר מופשט, אבל נניח לזה.
בהתחשב ברמה הבינונית של הכדורגל הישראלי, האוהדים בארץ יודעים שהפופולריות של הענף בקרב הקהל המקומי היא הסיבה המרכזית לכך שהוא מגלגל תקציבים גבוהים ותופס נפח תקשורתי עצום. הידיעה הזו גורמת להם להתבלבל ולחשוב שהנוכחות שלהם במגרשים היא ההצדקה היחידה לקיום המשחקים. אין חולק שהקהל במגרשים משחק תפקיד חשוב. הנקודה היא שחלק מהאוהדים השרופים השתכנעו בטעות שהם בעלי הבית והפטרונים הבלעדיים של הספורט. מגפת הקורונה הביאה איתה הזדמנות להעביר להם שיעור בצניעות.
