בשבת ישבתי לי בשקט (כלומר שלושה ילדים תלשו זה לזה שערות מסביבי), עם תה חלוט ודבלה (כלומר כוס חלב ועוגה מתפוררת) וקראתי את מוצש ונהניתי מטור נהדר – זה שאני כתבתי. מספר דפדופי עמודים קדימה נתקלתי בפרויקט הקידוש קלאב, והרגשתי איך בבת־אחת ניצתת בי אש ואני הופכת לדרקון וזיזים־זיזים עולים בי. רק שבמקום לירוק אש ירקתי חלב.
על מה הכתבה בדיוק? גברים שמבזבזים מלא כסף על ויסקי. שוב מועדון סגור וקליקה שניתן להיכנס אליה רק בזכות מגדר ומעמד. שוב קבוצה שצריך להתקבל אליה. בזבוז כסף וניקור עיניים של אליטות בתוך קהילות גדולות. במקרה הטוב זה קורה בקידוש אחרי התפילה. במקרים אחרים, תוך כדי תפילה כבר הפלאסק עובר מיד ליד. הגדילו לעשות בבר־מצווה שהייתי בה, שאחד הילדים נשלח עם כוסית לאבא של חתן הבר־מצווה שנמצא לצד בנו על הדוכן: "לך תיתן לו את המיץ". (גילוי נאות: את חלק ממשתתפי הקידושים אני מכירה).
ואפשר ואולי צריך גם לדבר פה על אלכוהול. על הפעם ההיא שהתנפלתי על קבוצת נערים שחשבו שאף אחד לא רואה אותם והתחילו לשתות גם הם מהבקבוקים של המבוגרים. אבל לא זה מה שהקפיץ אותי. אלא העובדה שהמנהג הזה הפסיק להיות סתם כיף והפך לטקס ממוסד שהכיף של השבת תלוי בו. רגע, בעצם הכיף הוא רק של אבא. נכון שבפרויקט הוצגו גם קידושים עם בנות הזוג, אבל לא נחסכו מאיתנו משפטים בסגנון: "שעוד בנות לא יבזבזו לנו את הוויסקי".
יש לי חברה שזה פצע כואב מאוד אצלה. ברמה של אוכל לארוחת שבת שהשקיעה שמחכה על הפלטה והבטחות לילדים שבשבת אבא ישחק איתם, ובעלה חוזר שיכור גמור מבית כנסת,
נרדם על הספה
וואי וואי, זה מרתיח אותי, ואולי הדברים הבאים שאכתוב – הם־הם השוביניזם, אבל ברוב הבתים הגבר עובד כל השבוע, בקושי רואה את הילדים והאישה. מגיעה שבת סופסוף יש הזדמנות לשבת בנחת במסגרת משפחתית, והופ התחיל מנהג מרגיז של גברים שיושבים עם עצמם, אוכלים ושותים. כל כך הרבה פעמים כבר ראיתי איך הגבר חוזר הביתה שתוי, שיכור, בזמן שאשתו הייתה שוב עם הילדים לבד. והלך היום והלכה השבת והלך המצב רוח. יש לי חברה שכמעט התגרשה בגלל השטות הזו, בעלה חזר שבת אחרי שבת שיכור מבית כנסת והלך לישון וזה שבר אותם. נזכרתי בחברה אחרת שזה פצע כואב מאוד אצלה. ברמה של אוכל לארוחת שבת שהשקיעה שמחכה על הפלטה והבטחות לילדים שבשבת אבא ישחק איתם, ובעלה חוזר שיכור גמור מבית כנסת, נרדם על הספה. ומה עם הארוחה שהשתתפתי בה כשבעל הבית פשוט ישן על הספה לצידנו, עד שאשתו אמרה עם דמעות בעיניים: יאללה, בואו נתחיל. ולא מזמן באירוע אחר, אל מול החם והחמות הבעל פשוט ישן מבוסם על שולחן השבת.
ותוך כדי הטור, אני מתחילה להגיד לעצמי. נו יאללה, מה את כותבת את זה. תפסיקי להיות הקלפטע, המייבשת. מה כואב לך שהוא נהנה קצת. אבל, אני לא יכולה לשחרר. כואב לי שנוגעים בשבת. וכואב לי שתופסים טרמפ על מילים כמו קידוש ובית כנסת. זה לא מחובר לשום מצווה, לשום מהות. זה שבמקום לשבת עם המשפחה שלך אתה שותה ויסקי ובמקרה הטוב מאוד מדבר קצת על פרשת שבוע – זה נורא ואיום. נכון שישנם אלו שיודעים לשתות עד שנחמד ואז לעצור, אבל ישנו גם ההוא שתמיד מגזים ולצערנו חלק מההנאה של החברים שלו היא להוציא אותו מהפוקוס. הם נהנים לראות אותו מתפרק ומתחיל לדבר בקול ולהגזים. אתם יודעים מי לא צוחקת מזה? אשתו. אתם יודעים שלאט־לאט נמאס לה? אתם קמים תכף וממשיכים והיא נשארת איתו, מתחננת שיחזור כבר לפוקוס. שוב רבה סתם. פשוט סתם. וזה בלי לומר מילה על הילדים.
רואים את התופעה הזו יותר מדי, וביותר מדי מקומות. ונראה לי שרק אתם לא רואים את עצמכם. אני לא רוצה שתפסיקו לחלוטין, אבל תנסו לרגע להסתכל מהצד. על הבעל בקבע שחוזר פעם ב־, ורוצה שיהיה לו כיף אבל הוא מגזים והורס. על הרב שמנסה להתחבב על הצעירים אז הוא שותה איתם עד הסמקה. את הזוג שממילא בקשיים ואין לכם מושג מה עובר שם, והוא חוזר משם קיצוני ומעליב. ואולי תסתכלו גם על החברים האחרים שלכם, אלו שאתם לא מזמינים. כי הם חדשים, או נבוכים, או לא נראים כמוכם או לעולם לא יוכלו להזמין אתכם אליהם הביתה אז הם פשוט מעדיפים להימנע. פשוט תסתכלו מסביב, מעבר לכוס הוויסקי שלכם, ואז אולי באמת זה יהיה מועדון ששווה להיות חברים בו.
שבת שלום. שלום בית. שלום. סתם.
revitalv@makorrishon.co.il
