1. אדון פנתיאון ענה לי לטלפון בקול מהוסס, כמי שאינו רגיל לקבל שיחות מאנשים שאינו מכיר. לא חיפשתי אותו בענייני רכילות, הוא פשוט היה אחד האנשים הקרובים ביותר לאדם שהכנתי עליו כתבה ביום השנה למותו, וקיוויתי ששיחה קצרה איתו תאיר לי צדדים חיוביים לגביו שלא הכרנו קודם. אז התקשרתי בשעה סבירה למדי, ושאלתי אם נוכל להחליף כמה מילים, אולי להעלות כמה זיכרונות מתוקים, בכל זמן שיתאים לו.
בתגובה נתקלתי בשקט מבהיל. הפנתיאון נשם עמוקות ואמר: "ממש לא מקובל עליי לקבל שיחות כאלו לפרטי". אחר כך הוסיף "להתראות" מנומס, וניתק לי את הטלפון בפרצוף.
עמדתי מול המסך הכבוי ולא ידעתי מה לצוות על הרגש. למה אני מרגישה כמו נציגת מכירות בקניון שלא רצו לקנות ממנה מחליק שיער, למה?
פנתיאון אינו היחיד שמגיב כך לשיחות. מתלווים אליו מר כישרון, מיסטר טאלנט ורב־סרן חש את עצמו – שורה ארוכה של אנשים שמהרגע שחצו רף מסוים של פרסום הפכו להיות בלתי זמינים בעליל. אם תרצי לתפוס אותם תיאלצי לעבור דרך הסוכן, שיפנה אותך לדובר, שישלח אותך ליחצ"ן, שיעביר אותך ישירות לא־לוהים, והוא כרגע עסוק מדי עם הקורונה. מסתובבים בינינו אמנים גדולים וחשובים שאינם נגישים לציבור שהמליך אותם, אבל כשהם יצטרכו לקדם איזה אלבום חדש, הם יצפו שמערכות העיתונים יענו להם מיד, על החיוג הראשון.
2. החודש מלאו חמש שנים לפטירתו של אורי אורבך, ושוב הרשת התמלאה באנשים ששיתפו זיכרונות ממפגשים איתו. נדמה שלכל אדם שני במגזר הייתה איזושהי אינטראקציה עם אורבך. כל הספרים שכתב, כל המאמרים שפרסם – דבר מזה לא גרם לו לעלות על מגדל השן ולהפסיק לתקשר עם הציבור. אורבך היה פנתיאון נגיש. מספר הטלפון שלו היה זמין לכל מי שחיפש אותו – קטנים כגדולים.
פעם אחת, כאשר עשיתי את צעדיי הראשונים בתקשורת, אורי כינס ועידה מיוחדת מטעם מפלגתו בנושא בעיית הרווקות. בתגובה פרסמתי טור ב־Ynet שבו תהיתי האם סיעת הבית היהודי תהיה מוכנה לכנס ועידה שתעסוק בתופעת נישואי הבוסר באותה רצינות שבה הם מוטרדים מהרווקות.
הטור הפך לוויראלי, ואחרי מספר שעות קיבלתי טלפון מהעוזר שלו. "אורי רוצה לדבר איתך", הוא אמר בקול רציני. "אוקיי", אמרתי לעצמי, "נראה לי שהסתבכתי". אורי פתח את השיחה ב"שלום רחלי, נעים להכיר". אחר כך הוסיף "אני רוצה להודות לך על הביקורת הזאת. העלית כאן נושא חשוב ואשמח שתספרי לי עוד".
עשר שנים עברו, ומאז אותה שיחה, מעולם לא התקשר אליי אדם להודות לי על ביקורת שכתבתי עליו.
3. עם פרסום תוצאות האמת בשבוע שעבר, גילה ח"כ אילן גילאון שאחרי 15 שנות עשייה פוליטית הוא נותר מחוץ לכנסת. למרות האכזבה הברורה, הוא עלה להתראיין אצל אילנה דיין בגל"ץ וקיבל בענווה את הכרעת הבוחר. "אתה הפוליטיקאי היחיד שאני מוצאת את עצמי פונה אליו בשם פרטי", אמרה לו דיין, ולאחר מכן השמיעה לו הקלטה מיוחדת מנשיא המדינה רובי ריבלין. אם לא יצא לכם להאזין לשיחה הזאת, מומלץ בחום.
"אילן מתוק שלי", אמר לו ריבלין, "היית לכולנו השראה. ההשקפה הפוליטית המובהקת שלך לא עצרה אותך מלהיות חבר אמת של כל חברי הכנסת, מכל סיעות הבית, וכך גיליתי אותך. על אף שהייתה, כפי שמכנים, תהום פוליטית פעורה בינינו – אתה אילן יקר, חבר אמת. אתה חבר כנסת מצוין, אבל אתה קודם כול אילן – בן אדם".
גילאון, שניכר היה שהתרגש מהדברים, השיב בקולו ונשמע כמעט על סף בכי: "לא נשאר לי כלום, בחייך, כל מה שאוסיף יגרע", אמר לדיין, "אז אני אשתוק. מה שקרה לנו פה זה האסון. מה שקרה לנו פה זה שבני האדם פשוט נעלמו מן האופק. רובי ריבלין – אני הצבעתי בעדו. למרות שהייתי שמאלן והוא היה ליכודניק הצבעתי בעדו. מה שקרה היום הוא שיש פרזנטורים ואקזיטורים והם הבוחרים. אף אחד לא אומר משהו לגבי השיקול הכללי של הציבור".
אילן גילאון היה נגיש. לא רק במובן הטכני של זמינות לבני אדם, אלא ביכולת להניח בצד את דעותיו ורגשותיו מפני החברות והקשר האנושי, שהיו גדולים וחשובים יותר בעיניו. כאשר הצביעו בכנסת על חוק המרכולים הוא בחר להתקזז עם ח"כ אזולאי מש"ס, שהיה מצוי בהליך רפואי בבית החולים באותה העת, ולספוג את תגובות הזעם של חבריו למחנה השמאל.
חמש שנים עברו מאז פטירתו של אורי אורבך, ונדמה שהעולם הולך ומתרוקן מאנשים כאלו, שיודעים להיות נגישים לזולתם. אורבך כבר לא איתנו. גילאון, שהיה חבר נפש שלו, עזב את החיים הפוליטיים, אך פרסומי הופעותיו של אדון פנתיאון עדיין ממלאים את שלטי הרחובות.
