העדויות מאיטליה מספרות על מחסור במכשירי הנשמה – מחסור שיופיע בכל מקום שמגפת הקורונה תתפרץ בו בממדים גדולים. בלית ברירה, האיטלקים לוקחים את המכשירים מהמונשמים הזקנים כדי להנשים חולים צעירים. מעשים טרגיים מסוג זה מאפיינים אירועים מרובי נפגעים, שבהם משאבי הטיפול אינם מספיקים והרופאים חייבים לערוך סינון ולקבוע סדר עדיפויות לטיפול. דרמת המיון והתעדוף הזו קרויה טריאז'.
ההיגיון של הטריאז' ברור. לא סביר להקצות משאבים מצילי חיים למי שסיכוייו לשרוד אפסיים, כאשר לידו זקוק לעזרה מי שסיכוייו לשרוד ריאליים. בדומה, יש לזרז את הטיפול במי שמצבו אקוטי, בעוד שהטיפול בפצועים קל סובל דיחוי. מי שלא יפעל כאן באופן קר ומחושב ויקצה משאבים בתבונה, יגיע בחשבון הסופי להרבה יותר מתים.
מגפות מציגות בעיה ייחודית לממשלות. התמודדות אפקטיבית דורשת נקיטת אמצעים דרסטיים בשלבים מוקדמים, מראש, עוד לפני שהמגפה מתפשטת בהיקפים נרחבים. אלא שבשלבים האלה השפעת המגפה והמִספרים עוד קטנים, ולכן המהלכים הדרסטיים נתפסים כמוגזמים ולא מוצדקים.
הבעיה הזו חריפה בעיקר משום שמגפה מציגה איום בסדר גודל שקשה לנו באמת להבין. אנחנו סובלים מתופעה קוגניטיבית מוכרת, שנקראת "הטיית גדילה מעריכית (אקספוננציאלית)". החשיבה שלנו נוטה להיות לינארית, וקשה לנו לתפוס באופן אינטואיטיבי גדילה בחזקה.
נדגים זאת בניסוי מחשבתי. נניח שמישהו מציע לנו בחירה: בחודש הקרוב נקבל בכל יום מיליון דולר, או שנקבל ביום הראשון דולר אחד בלבד, ואז בכל יום הסכום יוכפל. נצטרך לחשב עד סוף השבוע השלישי (היום ה־21) כדי לראות שהסכום היומי באפשרות השנייה עובר את המיליון, ולחשב עד היום ה־25 כדי לגלות שההצעה השנייה משתלמת בכללותה. זהו כמובן חשבון עתידי, ארוך ומייגע, לעומת מיליון הדולר שנקבל ליד כבר ביום הראשון. אבל הדרמה עוד לפנינו: אם נמשיך לחשב עד היום ה־30, נגלה שבחמשת הימים האחרונים הסכום מתפוצץ; במקום 30 מיליון, נקבל יותר ממיליארד ו־70 מיליון דולר. כלומר, אחרי שלושה שבועות וחצי ההבדל הופך לעצום, בשלושה סדרי גודל.
זה בדיוק ההבדל בין איום המגפה לשאר האיומים המוכרים לנו. מגפות מתפשטות באופן לא לינארי. בשלבים הראשונים המספרים נראים קטנים לעומת איומים אחרים, שאינם אקספוננציאליים. אבל מי שמשווה את הקורונה לדברים כמו תאונות דרכים, טילי חיזבאללה, גידולים סרטניים וכדומה, פשוט מפגין אי־הבנה תהומית, מפני שהוא משווה בין תופעות שהתנהגותן השונה מובילה להבדל בסדרי גודל.
ההטיה הזו חזקה, וניכר שאפילו פקידים בעלי תואר פרופסור בצוות המגפות של משרד הבריאות לוקים בה. במשך שנים חשבתי שהמתמטיקאי נאסים טאלב מגזים בביקורתו על חוסר ההבנה של פקידים "מקצועיים", אבל לצערי מתברר שהוא צודק. האינטואיציות היומיומיות גוברות על ההיגיון, ופקידים בכירים מפגינים חוסר מקצועיות משווע כשהם לא מצליחים להסביר את הסכנה או אפילו משדרים צפירות הרגעה נטולות כל בסיס.
בעקבות כך ההיערכות של ישראל דלה ומאוחרת, ההחלטות לא רציונליות, והסיכונים שנלקחו חסרי אחריות. בדיעבד כולם יעשו את כל הצעדים. אבל הפקטור הכי חשוב בהתמודדות עם תופעה מעריכית הוא זמן. כל יום שעובר עלול להתברר כקריטי. לכן, המחירים שאנו עלולים לשלם על עיכובים חסרי פשר עלולים להיות עצומים.
עדיין אין לנו הרבה מושג באשר להיקף התפשטות המגפה בישראל. אנו יודעים מעט מדי גם על התנהגות הווירוס, ממדי ודרכי ההדבקה, משך הדגירה, אחוזי המקרים הקריטיים והמיתות, הדבקה א־סימפטומטית, הדבקה חוזרת, ועוד. יש עוד יותר משנה עד שיאושר שימוש נרחב בחיסון כלשהו. ההשוואות למקומות אחרים – למשל בסוגיית שיעור התמותה – מוקדמות וחובבניות מאוד. אי־הוודאות עצומה, והסכנה ממשית, מיידית וברורה. כל יום הוא קריטי.
פוליטיקאים בבידוד
ישראל, כמו שאר העולם, עומדת בפני תקופה קשה מאוד. אתגר הקורונה, על אי־הוודאות שלו, עלול באופן ריאלי להתגלות כגדול יותר מכל אתגרי העשורים האחרונים. יותר מאתגרי האינפלציה ומלחמת לבנון של שנות השמונים, אוסלו של שנות התשעים, האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה בשנות האלפיים, ובוודאי אתגרי עזה ולבנון של העשור האחרון. כן, הוא גדול יותר אפילו מאתגר הגרעין האיראני, שהוא איום רחוק ולינארי.
ועכשיו השאלה הגדולה: מה היה קורה בזירה הפוליטית אם היינו צריכים לצאת עכשיו למבצע צבאי גדול בלבנון, סוריה או איראן, או מתמודדים עם משבר כלכלי נוסח שנות השמונים? מה היה קורה לוּ היינו מגלים מתקפת טרור עצומה בדרך? התשובה: היינו מקימים ממשלה רחבה.
העובדה שאנו עומדים בפני אתגר בהול ומסוכן הרבה יותר מאלה, וברור לכול שישראל תיאלץ לנקוט אמצעים כואבים שדורשים קונצנזוס לאומי רחב – ואין אפילו מגעים להקמתה הדחופה של ממשלת אחדות, היא תעודת עניות מבישה להנהגה שלנו, שבנימין נתניהו ובני גנץ יאלצו לשאת איתם לדיראון עולם. אם לא יתעשתו מיידית, עם ישראל יצטרך להחליף את הפוליטיקאים חסרי ההנהגה שלו. הניסיונות להקים ממשלת מיעוט מצד שמאל או ללכת לסיבוב רביעי מצד ימין, הם עדות לאיוולת וחוסר אחריות תהומית.
מהו התסריט האופטימי של גנץ? שאחרי שיקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, תוך הפרת הבטחותיו המפורשות לבוחריו, נתניהו ייעלם, הליכוד יתפצל, וימינה או החרדים יזחלו אליו לממשלה? אף אחד מאלה לא יקרה. ומה רוצה נתניהו? סיבוב רביעי בצל הקורונה? עם מערכת בריאות הרוסה, מדינה בעוצר וכלכלה קורסת? ההנחה שמגמת השיפור בקלפי תימשך היא פנטזיה חסרת אחיזה במציאות.
בטריאז' הפוליטי של מדינה לקראת משבר בריאותי וכלכלי, ממשלת אחדות היא הפתרון הראוי והרציונלי היחיד. צריך להקצות את המשאבים הפוליטיים שלנו נכון, במהירות ובתבונה, כדי להציל את הפציינט הקרוי מדינת ישראל. אם השחקנים הפוליטיים שלנו ימשיכו במשחקים הקטנים והשגרתיים שלהם ולא יבינו את גודל השעה, הם יגלו שהציבור מעדיף אותם בבידוד.
זה הזמן האחרון והקובע להתעשת. גנץ ונתניהו פגועים זה מזה, אבל משבר לאומי חשוב יותר מהרגשות שלהם. כמנהיגים לאומיים, הם נדרשים וחייבים להתגבר על המשקעים. נתניהו צריך לקרוא לגנץ, גנץ צריך להפסיק להקשיב לפעילי השמאל הקיצוני במפלגתו, וממשלת אחדות צריכה לקום – מיד. כל יום הוא קריטי.
