בעולם אידיאלי, או במצב משברי חמור כמו זה שבו אנחנו נמצאים, הייתה צריכה לקום בישראל ממשלה מקיר לקיר. לא ממשלת אחדות בין שתי מפלגות גדולות עם כמה נספחים מימין ומשמאל, אלא ממשלה שתישען על 120 חברי כנסת, מימינה ועד לרשימה המשותפת. בממשלה כזו יאיר לפיד יהיה שר החוץ ואריה דרעי שר הפנים, בצלאל סמוטריץ' שר תחבורה ואחמד טיבי שר בריאות.
הממשלה שאני מציע כאן תהיה ממשלת חירום דו־לאומית. ממשלה שמתאחדת כדי לטפל בקטסטרופה שמתרגשת על המדינה הזו בתחומי הכלכלה והבריאות. ממשלה ייעודית עם רוב יהודי מטבע הדברים והרכב האוכלוסייה. נגיף הקורונה הרי חוצה דתות ועדות. ההשלכות שלו על המשק הישראלי חמורות ועלולות לפגוע בכל עיר או יישוב, עברי או ערבי, בוואדי ערה או ביהודה ושומרון. לכן גם המלחמה במשבר חייבת להתנהל בלי גבול ובלי מגבלות אתניות ואחרות ברגע זה.
הממשלה הזו לא תקום על בסיס קווי יסוד מדיניים או ביטחוניים. היא נועדה לטפל בקיום המיידי של כולנו בפיסת הארץ המשותפת הזו. אני משוכנע שהשרים הערבים בממשלה הזו לא יתנגדו לתקיפות ישראליות על מצבורי נשק איראניים בסוריה. אני לא רואה את אנשי הרשימה המשותפת מבכים ברגע זה גם את הקורונה שאחזה בחסן נסראללה. מצד שני, יש לי תחושה כי נוכחות של שרים ערבים בממשלת החירום תמתן קצת את הפעילות נגד ישראל מעזה או מיהודה ושומרון. שר הבריאות טיבי יחד עם השר לאיכות הסביבה איימן עודה, יהיו אלה שיציעו סיוע רפואי לעזה או לחבריהם ברשות הפלסטינית, אם היא תזדקק לו.
זה יהיה משהו שונה, שאותו עדיין לא ניסינו. שרים ערבים מקבלים סוף סוף אחריות לאומית ורותמים את כל הכישורים הפוליטיים, הארגוניים והתקשורתיים המצוינים שלהם, אליהם נחשפנו במערכת הבחירות הזו, לטובת המאבק המשותף בקורונה, בממשלה נטולת קווים מדיניים וביטחוניים.
האיראנים עסוקים
במציאות החדשה מניחים לרגע את הכול בצד: המשפט של נתניהו, ההיעלבויות של גנץ ולפיד, ההסתה ההדדית, התחפושת המגוחכת של אביגדור ליברמן, האוטופיה על מדינת כל אזרחיה, הצהרת השהידים של טיבי, העריקות של לוי־אבקסיס וגדי יברקן. תוכנית המאה של טראמפ לא תיכנס להסכם הקואליציוני לא כי היא חסרת סיכוי ואין לה שותפים בשום מקום, אלא משום שאפשר לחיות בימים אלה בלעדיה. אפשר לסמן את קווי הגבול החדשים של המדינה באופן חד צדדי גם בעוד שנתיים, אבל עד אז צריך להילחם יחד בקורונה.
מי יהיה ראש הממשלה? התשובה היא נתניהו וגנץ. לפי מתווה הנשיא, פחות או יותר. נתניהו וגנץ יחלקו את השלטון על בסיס לוח זמנים מוסכם בשנתיים הבאות. נתניהו יכול להתחיל, גנץ יהיה ממלא המקום ויחליף אותו אחרי חצי שנה וחוזר חלילה. אפשר גם "שנה אני – שנה אתם", כמו בפרסומת של מנוי פיס. לא משנה, העיקר שתהיה פה כבר ממשלה מתפקדת. לאור הרגישות הרבה, נתניהו לא יזוז מבלפור כפי שהציע הנשיא במתווה החכם שלו. אף אחד לא בא להשפיל איש. משפט נתניהו שיחל בשבוע הבא יתנהל כסדרו, אם אכן יתקיימו משפטים במדינה שמתחילה להיסגר על האזרחים שלה.
הנשיא ריבלין יכול לוותר גם על ההתייעצויות, שאותן תכנן להתחיל ביום ראשון. ההתייעצויות הללו תמיד גוזלות זמן ונראות מגוחכות. העלייה לרגל של המשלחות לבית הנשיא בזו אחר זו היא ארכאית, וגם השידור בלייב שהונהג בבית הנשיא לא הופך את זה למרתק יותר. ראשי הסיעות יכולים לשלוח את ההמלצה שלהם במייל, זה גם בטוח יותר בימים אלה. הנשיא יקרא, יבין שלאף אחד מהמועמדים אין רוב, ואז יזמין את נתניהו וגנץ לשיחה משותפת בחדר היגייני. ריבלין לא יטיח את ראשיהם זה בזה כמו שהמליץ בשעתו הנשיא עזר ויצמן לנתניהו וערפאת. הוא רק יאלץ את השניים לסיעור מוחות לקראת תובנה שתציל את המדינה.
והפעם, כך הייתי רוצה לקוות, נתניהו וגנץ יצאו מהשיחה עם הסכמה, יתייצבו מול המיקרופונים בבית הנשיא ללא העיתונאים המצטופפים, יודיעו שהסכימו להקים ממשלה רחבה ויקראו לכולם להצטרף אליה. לא רק יקראו, יזמינו בשמחה: את החרדים של ש"ס ויהדות התורה, את הדתיים־לאומיים של ימינה, את השמאל של העבודה־מרצ ואת הערבים של הרשימה המשותפת.
זו תהיה ממשלה של 25 שרים לפי מפתח של 4.7 מנדטים לשר. כל מפלגה תזכה לייצוג סביר. בממשלה החדשה הזו המיניסטרים הכי חשובים לא יהיו שרי הביטחון והחוץ, אלא שרי האוצר, הבריאות, העבודה והרווחה (אורלי לוי־אבקסיס?) והשר לאיכות הסביבה. הקבינט החשוב בממשלה הזו יהיה החברתי־כלכלי ולא המדיני־ביטחוני. אפשר לשער שגם באיראן, שבה ראשי המשטר וחברי הפרלמנט חוטפים קורונה ואחות בבית חולים מספרת בדמעות איך מתו לה 100 איש בבוקר אחד בין הידיים – יש קצת הפוגה ברצון להשמיד את ישראל. אף אחד לא מבטל את צה"ל ואת זרועות הביטחון האחרות, כולם עובדים ופועלים מול כל סכנה, אבל הדגשים הלאומיים צריכים להיות שונים בתכלית.
זהו תרחיש יוצא דופן, אבל גם המציאות היא תקדימית. מעולם לא חווינו כאן מצב כזה, גם לא במלחמות הקשות שעברה המדינה. זו אפוקליפסה עכשיו: שדות תעופה סגורים, משק מתמוטט, פיטורים המוניים, עסקים נופלים, בורסה קורסת, מאות אלפים בבידוד, פעילות פנאי משותקת, מצב רוח מדכדך, ואנחנו רק בהתחלת המאבק שאי אפשר לנהל אותו בתנאים של ממשלת מעבר ומלחמות פנימיות. הטירוף הזה חייב להסתיים ולפנות מקום להנהגה נורמלית בימים של לחץ פנימי לא מוכר ואי־וודאות קשה.
את האירוע הזה צריך לנהל עם תקציב מסודר, ממשלה הגיונית ושרים מוכשרים שיבואו מכל מגזר ומגדר. זה לא מצב חירום מלחמתי, כאמור, שמונע שותפות ישראלית־פלסטינית. זה מצב חירום פנים־מדינתי. וזו גם יכולה להיות הזדמנות לשינוי אווירה ואיחוד כוחות בעם ובמדינה מול איום משותף. כל אפשרות אחרת, במצב הנורא הזה, נראית כמו מחדל – ממשלה צרה פלוס עריקים מימין, ממשלה צרה מינוס עריקים משמאל, או חלילה בחירות חדשות, רביעיות, בימים של טרום־אסון.
