בשבעים ושלוש שנות עצמאותנו לא קם פה מנהיג בכיר אחד שאמר רק אמת. למען האמת, כולם שיקרו, גם אלה שאנחנו נוהגים להתרפק על אגדות יושרתם: אשכול, בגין, שמיר, רבין.
"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", התחכם לוי אשכול. בגין הבטיח לתושבי ימית לנטוש את פסגת קמפ־דיוויד אם יוכרח לעקור אותם מבתיהם. יצחק שמיר הציע ליובל נאמן הנבגד לתלות על הקיר את ההסכם הקואליציוני ביניהם לאחר הפרתו הבוטה. ערב בחירות 92' עלה רבין לקצרין כדי להתחייב בה ש"מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל". אחרי חודשים ספורים הוא כמעט ירד משם. לרוע מזלו, כבר בימים ההם עמדה לרשות מתנגדיו אפשרות טכנית להדהד את הקלטת ההבטחה שהופרה, והוא נשבר. שנה ושלושה חודשים הפרידו בין ניצחונו בקלפי להפרת הבטחתו המפורשת האחרת, לא לנהל מו"מ עם אש"ף, פרק זמן ארוך כאורך הגלות לעומת הרף העין וסיבוב הפרסה הפראי של ראשי כחול לבן בשבוע שעבר. שקר בוטה כזה טרם הופרח במחוזותינו, שקר בנסיבות מחמירות.
כיוון שהקלפיות נסגרו רק בשבוע שעבר, אין צורך לחזור פה על מילות ההונאה המדויקות של בני גנץ, לרענן את פרוטוקול הציוצים של יאיר לפיד, ולתאר בפרוטרוט את החרון הגדול של בוגי יעלון לנוכח טענת נתניהו שמפלגת הגנרלים תחבור למשותפת מיד אחרי הבחירות. "שקרים", זעם בוגי על אחד ממראייניו, "שקרים". עכשיו כבר ברור לגמרי מי שיקר. מאחורי ההכחשות הנמרצות הסתתרה תוכנית סדורה להסתייעות ברשימה המשותפת. בכירי כחול לבן נערכו אליה כמו נוכל המתארגן לתרגיל עוקץ שאמנם ייחשף חיש קל, אבל רק אחרי שהכסף יוזרם לחשבונו. קמפיין נדריהם ושבועותיהם בעניין הרשימה המשותפת לא הכיל אפילו קורטוב של תום.
יועז הנדל וצביקה האוזר, עם כל רתיעתם מהמשך שלטון נתניהו – שגם אצלו אמירת אמת אינה נכס צאן ברזל – התקשו לשאת את מעשה הנוכלות. מי כמוהם מבין את חומרתו. לו כחול לבן הייתה מגלה ערב הבחירות, כמו שעמיר פרץ גילה, כי תישא ותיתן גם עם היבא יזבק על הקמת קואליציה, לא הייתה מקבלת מהבוחר הישראלי 33 מושבים בכנסת, אלא הרבה פחות. היא השתמשה באגף הימני שלה כדי לפתות אנשי ימין קלי פיתוי להצביע בעדה, ובעצם רימתה אותם. כך הצליחה למנוע מגוש הימין את קבלת המושב ה־61.
ליומיים־שלושה היה נדמה שהנדל והאוזר זורמים עם הקוקפיט. שתיקתם בישרה רעות. בסוף, בדרכם שלהם, הם העמידו דברים על דיוקם: מפלגה שבנתה את עיקר תדמיתה על אדני מוסד הרמטכ"לות, מנועה מלהסתייע בח"כים עוכרי ישראל. היא לא יכולה לשלוט פה בחסדי אוהדי טרור ושוללי חוק השבות. אם כבר נגזר עליה להפר הבטחת בחירות כלשהי, ברור כשמש איזו הבטחה היא אמורה להפר, ואיזו הבטחה אסור לה בשום פנים ואופן. אחרי הכול, אפילו אם בנימין נתניהו יורשע בכל סעיפי האישום המיוחסים לו, ישיבה בממשלתו הגיונית יותר מישיבה בממשלה שנשענת על כרעי האויב. נתניהו לפחות שירת בסיירת מטכ"ל, לא את יאסר ערפאת.
אורלי לוי־אבקסיס הלכה בעקבותיהם. אפשר להבין את זעם חבריה לרשימה, אבל הודעת הפרישה שלה נכתבה בהשראת גנץ וחבריו. מעשה ההונאה של מנהיגי כחול לבן סיפק לה הכשר. היא הלכה בדרכם, רק עם אמתלה משכנעת יותר: מפלגה ציונית לא עושה עסקים עם בל"ד או עם מי שמתאר את עצם נוכחותנו כאן כמעשה קולוניאלי. זה לא קשור לעניין כשרותו של הקול הערבי, זה אל"ף בי"ת בפטריוטיזם. רק נבחרי ציבור תומכי ישראל רשאים להשתתף במשחק הקואליציוני.
סקר שפרסמנו פה ערב הבחירות העלה שהרוב המכריע של ערביי ישראל, למרות הצבעתם הגורפת למפלגה אש"פיסטית, מתעניינים יותר בסוגיות אזרחיות. אם כך, גם להם יש עניין מובהק בהקמת ממשלת אחדות. רק ממשלה כזאת תציל אותנו מבחירות נוספות כשהקורונה בשער והגירעון בתקציב נוסק, ורק נתניהו מסוגל להקים אותה. מי ייתן והוא לא ישעה לפיתוי ללכת לבחירות חוזרות כדי לגבות מכחול לבן את מחיר הונאת בוחריה. אמנם מגיע לה, אבל לא מגיע לנו.
