הח"כים הערבים הפכו את חוק קמיניץ לדגל האדום שלהם. מבחינתם, ביטולו הוא תנאי ראשוני לכל מהלך אפלולי שקברניטי כחול לבן מנסים למשוך אותם אליו. אם כן, זה הזמן לדבר קצת על החוק הזה. בנייה בלתי חוקית היא מכת מדינה חוצת מגזרים ועדות, אולם אין זה סוד שמי שלוקה בה יותר מכל האחרים הוא המגזר הערבי. במובן הזה אין הבדלים גדולים בין מוסלמים, בדואים, נוצרים ודרוזים: כל זוג צעיר רוצה בית קרקע על חצי דונם. בין אם יש לו כסף ובין אם אין לו, בין אם יש לו קרקע ובין אם אין לו.
אני זוכר טיסת ניווט שערכתי בתחילת האלף. לפני עידן הג'י־פי־אס, טיסות ראייה התבססו על מדידת כיוון ומרחק כפונקציה של מהירות המטוס, כשמפעם לפעם מוודאים מיקום באמצעות עצמים בולטים על תכסית השטח. במפת הניווט סימנתי נקודת איפוס על קצה של יישוב ערבי, מזרחית לגוש משגב. אולם כשהגעתי לשטח לא ראיתי שום סוף של יישוב. אינספור מבנים השתרעו למלוא רוחב העין, הופכים את העמק הגדול שבין משגב למגדל למעין גוש דן ענקי של מבנים חד־קומתיים. "אני מתפלא עליך שלא הכרת את זה", סנט בי המדריך. "ביישובים ערביים אין שום קשר בין המפה למציאות. אל תחשוב בכלל להסתמך עליהם בניווטים". כמעט עשרים שנה עברו מאז, והמצב רק החמיר.
כדי להבין את המהפכה שחולל חוק קמיניץ, או בשמו המקצועי "תיקון 116", צריך ללכת אחורה ולקרוא את מסקנות דו"ח הוועדה בראשות המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ, שפורסמו בינואר 2016. אחד הממצאים המעניינים של הדו"ח היה שמי שנפגעו יותר מכול מרמיסת החוק הן הרשויות הערביות. הן לא הצליחו לעמוד בתפקידן הבסיסי ביותר: לתכנן ולבנות יחידות דיור, ולהיענות לצורכי הגידול הטבעי. אין שום דרך לתכנן במרחב שבו אין דין ואין דיין, ואיש הישר בעיניו יעשה. לא פעם מועצה השקיעה משאבים, תכננה ואישרה תב"ע, רק כדי לגלות שכמה פרחחים עלו על השטח ויצקו בטון. לך תתמודד איתם עכשיו. אם אתה ראש עיר והם מהחמולה שלך אתה בפח, ואם מהחמולה היריבה – אתה בפחת. התוצאה היא שאזרחים ערבים שומרי חוק נדפקו לאורך שנים ארוכות. אם אתה אזרח ערבי שאינו עבריין, היצע הדירות החוקי העומד לפניך ביישובים הערביים דל ונמוך.
את הדוגמה המאלפת ביותר קיבלתי בסיור שערכתי בעבר ברהט. העיר סובלת מפיצוץ אוכלוסין וממחסור עצום בגני ילדים, כיתות לימוד ומבני ציבור, אולם אם תסתובבו בה תגלו שטחי ענק ריקים. קרחות שוממות גדולות באמצע הצפיפות והלכלוך. פעיל חברתי בן המקום הסביר לי שהדבר קשור במישרין לכאוס התכנוני במגזר: ברגע שחמולה אחת טוענת לבעלות על שטח, החמולה השנייה לא תבנה עליו כדי שלא להצית מרחץ דמים. אם החוק היה נאכף, אפשר היה לפתור את הבעיה בקלות: בודקים את רישומי הקרקע ויוצאים להליכי תכנון מסודרים, כפי שהדבר נעשה באזורים שיש בהם ריבונות ומשילות. המדינה הייתה מבהירה שאם אין רישום אין בעלות, ואם אין תכנון אין בנייה. ככה פשוט.
גופים כמו רשות מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה ויחידת יואב ביצעו צווי הריסה גם לפני החוק, אולם הדו"ח קבע שלרוב זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. המחסום העיקרי למימוש גורף של צווים היה חששה של המשטרה מהפרות סדר. כך נקבע בדו"ח: "פרקליטות המדינה, היחידה הארצית לאכיפת דיני מקרקעין ורשות מקרקעי ישראל שבו והדגישו את הקושי בקבלת סיוע משטרתי לביצוע צווי ההריסה והפינוי נגד העבירות החמורות ביותר. הנתונים שהובאו על ידי גופים אלו אכן הצביעו על בקשות לסיוע משטרתי שלא קיבלו מענה, וזאת בעיקר במגזר הלא יהודי… נציגי המשטרה טענו כי היא פועלת למתן סיוע מרבי לביצוע הצווים, אולם קיימים שיקולים מבצעיים ולוגיסטיים שונים אשר משפיעים על מועד ביצוע הצו". במילים אחרות, הכחולים רצו שקט.
מה עשה קמיניץ? העתיק את האסטרטגיה שהוכחה כיעילה ביותר במלחמה נגד ארגוני פשיעה: מכה כואבת בכיס. עבריינים רוצים כסף, וכשהפשיעה איננה משתלמת כלכלית, היא מצטמצמת ומצטמקת גם בלי לעשות שימוש בהליכים פליליים או מנהליים דרסטיים. חוק קמיניץ החמיר את הענישה על עבירות בנייה חמורות, וקבע לוחות זמנים מהירים וקשיחים לאכיפה באמצעות צווים מנהליים או קנסות. צווים מנהליים מחייבים את האזרח לעשות פעולות שונות, וקנסות מנהליים קובעים סכום שעל האזרח לשלם בגלל ביצוע עבירת הבנייה. החידוש הוא ששני המסלולים העיקריים של החוק לא כללו העמדה של האזרח למשפט פלילי.
התוצאות בשטח היו מהירות וחד־משמעיות. בשנת 2017 היו 586 התחלות בנייה בלתי־חוקיות (בב"ח) במחוז חיפה, ובשנת 2019 רק 330. בגליל העליון נרשמה ירידה מ־536 ל־342, ובגליל התחתון מ־496 ל־416. בדרך פלא, שינוי המגמה נתן תנופה משמעותית לגופים האמונים על ביצוע צווי הריסה. בשנת 2017 פנו הרשויות למשטרה בבקשת סיוע בביצוע הריסות ב־149 מקרים, וקיבלו כוחות רק ב־53 מקרים מתוכם. לעומת זאת, בשנת 2019 הוגשו 354 בקשות לסיוע לביצוע צווים, מתוכם המשטרה שיתפה פעולה ב־210 מקרים. זוהי עלייה של 396 אחוזים (!).
אף שהח"כים הערבים מבקשים לתאר את דו"ח קמיניץ כדרקוני, מדובר בחוק מינימליסטי. כך למשל, בדו"ח משנת 2018 שהגישה לכנסת היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובנייה, הצהירה היחידה שהיא אוכפת את החוק רק במקרים חמורים במיוחד: כאשר הבב"חים מסכלים תכנון ובנייה על עתודות קרקע מאושרות של הרשות; כאשר הם חורגים מ'קו כחול'; כאשר מדובר בעבירות שהוצמדה אליהן ענישה מחמירה כמו בנייה על חופים, שמורות טבע ותשתיות לאומיות; וכאשר הבנייה נעשית על שטחים שיועדו לשמש שטחים פתוחים בתוכניות מתאר ארציות או אזוריות.
הנקודה החשובה ביותר שעליה לא מדברים היא שהחוק הזה הוא בראש ובראשונה אינטרס של הרשויות הערביות. אם כך, מדוע הח"כים הערבים מתנגדים לו? התשובה הקשה היא שהם לא מתעניינים באינטרסים האזרחיים של ערביי ישראל, אלא באינטרסים הלאומניים שלהם. תכנון ובנייה בדרך המלך ידרשו מהיישובים הערביים להתחשב במגבלות השטח ולעבור לבנייה עירונית רוויה. לעומת זאת, בנייה פיראטית בלתי חוקית מסייעת להשתלט על שטח רחב ולקבוע עובדות, ולעזאזל המחירים.
