הקונצנזוס שמסתמן בציבור הישראלי בעד ממשלת אחדות – מתעתע. המונח ממשלת אחדות הוא מונח מוסכם רק לכאורה. לא כל מי שזורק אותו לחלל האוויר, מתכוון לאותו דבר. אחוז גבוה ממצביעי כחול לבן מדברים על ממשלת אחדות של מפלגתם עם הליכוד, בתנאי שהיא ללא נתניהו. ליברמן, שמנופף באחדות כבר שנה, מתכוון לממשלה בלי נתניהו ובלי החרדים. בגוש הימין, לעומת זאת, מדברים על ממשלת אחדות בדיוק הפוכה – עם נתניהו ועם החרדים.
לכן, גם אם זה נשמע כמו שיעור חינוך או פעולה בתנועת נוער, כל תמיכה בממשלת אחדות חייבת להתחיל בנכונות לוויתור. כל צד במשוואה צריך קודם כול להצהיר על מה הוא מוכן לוותר בשביל האחדות הזו.
בכחול לבן מוכרחים לוותר על הפסילה הגורפת של נתניהו כראש ממשלה. אם מנהיגי המפלגה עדיין נאמנים לסלוגן הראשון שלה, 'ישראל לפני הכול', אזי האינטרס הישראלי, ודאי כעת, הוא הקמת ממשלה בהקדם ולא טהרנות משפטית. כאשר על כף אחת מונחות מערכת בחירות רביעית, משבר כלכלי בהיעדר תקציב והתמודדות עם קורונה, ובכף השנייה דרישה מוסרית לראש ממשלה נטול כתבי אישום, ההכרעה ברורה – אם באמת מציבים בראש את צרכיה הדחופים של מדינת ישראל. הדרישה לרוטציה ולכהונה קצובה של נתניהו, ברוח מתווה הנשיא ובהתאם להתפתחות המשפטית, היא דרישה הגיונית וסבירה, אבל הפסילה המוחלטת, במיוחד לאחר האמון המחודש שנתניהו קיבל בתוך הליכוד וגם בקלפי, מובילה לתסריטים הרבה יותר גרועים מכהונה קצרה של ראש ממשלה עם כתב אישום.
אבל גם הימין אינו פטור מוויתורים. תוכנית הריבונות הרחבה והמהפכה במערכת המשפט ייאלצו להיכנס להקפאה למשך תקופה מסוימת. לממשלת אחדות יש כרגע אתגרים דחופים בתחום הכלכלי־חברתי שמצדיקים את קיומה, גם אם היא לא תגשים את כל מאוויי הציבור הימני.
ויתור נוסף שנדרש, לפחות בשלב הראשון, הוא שמפלגות הגוש ישחררו את הליכוד מהתחייבותו כלפיהן. כדי ליצור סימטריה הוגנת בין שני השותפים בממשלת אחדות, ראוי שבחדר המשא ומתן יישבו רק נציגי שתי המפלגות הגדולות, כשהן משוחררות מהתחייבויות למפלגות אחרות. אם באמת רוצים שתוקם ממשלה בקרוב, כדאי שש"ס, יהדות התורה וימינה לא יהיו ריחיים על צווארה של הליכוד.
בהקשר הזה, מותר לצפות לאמירה ציבורית גם מנציגי ימינה. ארבעת מנהיגי המפלגה יכולים להוות דוגמה ולהכריז, בעקבות המשבר החריף ומצב החירום, על פירוק הגוש לצורך קידום הקמתה של ממשלת אחדות. אם הם יוותרו, רק באופן זמני, על הדרישה להיות חלק מכל ממשלה שהליכוד שותף בה, הם יוכלו גם לשמש כמבוגר האחראי וכשושבין אמין במגעים להקמת ממשלת אחדות. כניסה ציונית־דתית מתחת לאלונקה אמורה להימדד לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה הפוליטי. אם יש הצדקה להמשך קיומה של מפלגה דתית־לאומית עצמאית עם קול ייחודי, היא צריכה להיבחן גם במשברים כמו המשבר הנוכחי.
סיפורה של קהילה
אוזני המן כיכבו השבוע ברבים ממשלוחי המנות, אבל מעניין לדעת שאצל יהודי מרוקו המאכל של פורים נקרא 'עין של המן' ולא אוזן. את המאפה, שביצה במרכזו, אפו הנשים המרוקאיות בערב פורים, והוא נקרא גם בויוזה או נגולה. עין של המן היה רק אחד המאכלים שטעמה הסופרת חיותה דויטש במטבחה של רוחמה שרביט בנתניה בשלוש השנים האחרונות. רוחמה היא גיבורת ספרה החדש של דויטש, הנושא את שמה (הוצאת נחושתן; נמכר ב'דברי שיר').
בסוף שנות החמישים הייתה רוחמה נערה כריזמטית שהצליחה לשכנע את הוריה לעלות ארצה מפאס שבמרוקו. בישראל הם שוכנו במעברת חצרים הסמוכה לבאר־שבע, שם חיכו להם אתגרים קשים שחייבו את רוחמה, הבת הבכורה, לעשות ויתורים אישיים רבים כדי להחזיק את המשפחה. האירוע הדרמטי בחייה התרחש כעשור וחצי לאחר מכן, כשאיבדה בתאונת דרכים קשה את בעלה, בנה, אחיה, אחותה ואמה. מתוך החורבן הבלתי נתפס היא הצליחה בגבורתה לקום ולהקים בית חדש ומלא בכוחות חיים.
אבל 'רוחמה' הוא לא רק ספר על התמודדות אישית ומעוררת השתאות עם אסון כבד. הוא גם ספר על אתגרי עלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו בערי הנגב של שנות החמישים והשישים. על חוויית החלוציות שנכפתה על העולים בשממה המדברית, הציפיות המשיחיות שהתרסקו על קרקע המדינה החילונית, השבר בתא המשפחתי ובמיוחד הפגיעה בדמותו הסמכותית של האב, שאילצו ילדים לקחת אחריות על עתיד הוריהם. כמו רבים מאותם עולים, גם רוחמה התפייסה ברבות השנים עם התנאים הפיזיים הקשים שחוותה עם משפחתה בשנים הראשונות, אבל התקשתה הרבה יותר לסלוח על העלבון וההשפלה שחשו מול הממסד הקולט ששלח אותם למשימה ציונית חשובה של הפרחת הנגב, אבל לקח מהם את הילת החלוציות וגם זלזל בתרבותם.
גם היום רוחמה, כרבים מאותם עולים, לא מוכנה שייקחו ממנה את המניעים הציוניים לעלייתה. מול הסרטים התיעודיים החדשים שמתארים את העולים ממרוקו כפליטים שברחו לארץ, היא מתעקשת לומר לבתה שהיא ומשפחתה עלו ארצה בגלל אלפיים שנות חלום ותפילה, בעקבות מבשרי הציונות, וגם בזכות פעילותה של תנועת בני עקיבא במרוקו.
עבור חיותה דויטש, הכתיבה על רוחמה ומשפחתה הייתה יציאה מהאזורים המוכרים לה. 'נחמה' – ליבוביץ, פרשנית המקרא וגיבורת ספרה הראשון – ו'רוחמה' מגיעות ממחוזות תרבותיים שונים. את התרבות האשכנזית וטעמיה דויטש מכירה מהבית. כשאחד מגיבורי ספריה הקודמים סיפר לה על החלק הקשה של הלחם שהוא מרח בשום, היא התחברה מיד לטעם ולריח שהיו מוכרים לה מבית אביה. במטבח של רוחמה שרביט היא טעמה והריחה מאכלים חדשים, ושמעה עשרות פתגמים לא מוכרים. המסע האישי שלה הוליד ספר מרתק, מרגש וגם חשוב. זהו סיפורה של אישה מופלאה ושל קהילה גדולה בישראל, שמדף ספרי הפרוזה המתארים את עלייתה וקליטתה עדיין קצר מדי.
