רק לפני שבוע עוד התלוצצנו בעניין. בישיבת עבודה, בהתקבץ כמה דוסים, נתנו סימנים בהיסטריית הבידוד. הרי לא כל מי ששמע על חבר שהמזכירה האלקטרונית של הבן דוד שלו הייתה בסין צריך להינעל לשבועיים. אז כדי לעשות קצת סדר חילקנו את מעגלי הסיכון למדרגות טומאה, בהתאמה אישית לדוברי הלכה:
אבי אבות הטומאה = קורונה. או מי שלקח אותה ממש־ממש קשה, שלא נדע
אב הטומאה = חולה הקורונה
ראשון לטומאה = נשא של הנגיף
שני לטומאה = מי ששהה עם מי שנמצא נשא של הנגיף
שלישי לטומאה = מי ששהה לצד מי ששהה עם מי שנמצא נשא של הנגיף, ואין שלישי לטומאה במקרה הזה, כך שהוא לא דרוש בידוד, אז די כבר. מה ההשתוללות הזו לכם?
אלא שאז זה הפסיק להיות מצחיק. עוד חבר ועוד מכר שחזרו מחו"ל נכנסו לבידוד, ופתאום החלום על התנתקות לשבועיים שלמים מהמרוץ הבלתי נגמר שלנו, לא נשמע אטרקטיבי במיוחד. אולי אפילו מדכא. וסימנים מדאיגים של התרופפות באחריות הלאומית והערבות ההדדית החלו לצוץ. פה אתה שומע על תרמית של בתי עסק שמכחישים שעובד שלהם נמצא חולה בנגיף. שם קהילה שלמה נכנסת לבידוד בגלל איזה גאון שלא רצה לפספס את פרשת זכור. בגלל חוסר אחריות של אדם אחד, או מנהל מסעדה אחת, עשרות אנשים נאלצים להחמיץ שמחות משפחתיות או חיובי קדיש במניין; טיפול רפואי שחיכו לו חודשים, ריאיון עבודה שכבר לא יחזור, חתונה של בן או ברית של נכד. המשמעות היא גם נשים או גברים שנדרשים לטפל לבדם בילדים כשבן הזוג בבידוד; קשישים שביומיום תלויים בילדיהם, וכעת נאלצים להסתגר ולנתק מגע.
וזה עוד לפני שדיברנו על הסיכוי לחלות ממש. הנשא המידבק עשוי לקבל קורונה בדמות שפעת קלילה, אבל הנדבק עלול להיות באחת מאינספור קבוצות הסיכון של הסובלים ממערכת חיסונית חלשה: קשישים ויולדות; מושתלי איברים ומטופלי הקרנות; תשושי דלקת גרון שטרם חלפה במלואה, ואפילו כאלה שלא ישנו כמו שצריך כבר כמה לילות טובים. נכון, קשה להבין את הצורך בבידוד כשאתה מרגיש מצוין ובסך הכול ישבת עשרה ספסלים מאחורי נשא באיזו הרצאה, אבל החפפנות שלנו עלולה לעלות בחיי אדם, או סתם לפגוע קשות באורח החיים.
אנשים שהיו חלק מקהילה, נאלצים לקבל הודעות קבוצתיות שרומזות להם בעדינות כי הם מחוץ למחנה, לצד דרישות נחרצות לא להעביר משלוחי מנות. כאילו עלה בדעתם לוותר על העבודה ועל הקניות, אבל כן לדפוק על דלתות השכנים, להתעטש ולמסור להם מאפים מצופים בקורונה
מרפק במקום הושטת יד
לבאג בערבות ההדדית יש ביטוי גם מהצד השני. בעוד לא מעט קהילות מצליחות לחבק את המבודדים שבתוכן, פה ושם אנחנו שומעים גם על כשלים. לאו דווקא כשלים של מערכת הבריאות, אלא כאלה שנוגעים למערכת הערכים שלנו. שבועיים בבית סגור עם ספרים, מחשב נייד ונטפליקס נשמעים כמו חלום – עד שהמציאות דופקת בדלת והשכנים לא. "אני לא זוכר שבת שלמה שאף אחד לא נכנס, לא התעניין ולא אמר שלום", אומר לי חבר שחזר לפני שבוע מחו"ל. "בבת אחת אתה כמו מצורע. אפילו הילדים לא חוזרים הביתה. לחיילים שביניהם אסור להתקרב גם אם ירצו, אז זכינו בקושי לראות אותם דרך החלון".
הוא בבידוד, אבל הוא לא לבד. עוד רבים אחרים מעידים שדווקא בימים אלה של חשש ואי ודאות בנוגע לבריאותם, הם נתקלים בריחוק מלווה במבט מאשים. פתאום אנשים שהיו חלק מקהילה, חתיכה נכבדת ממארג חברתי שלם, נאלצים לקבל הודעות קבוצתיות שרומזות להם בעדינות כי הם מחוץ למחנה. אנשים נבונים – אלה שמקפידים להישאר בבית לפי ההנחיות, ונמנעים מכל יציאה החוצה – נתקלים בדרישה נחרצת שלא להעביר משלוחי מנות. כאילו עלה בדעתם לוותר על העבודה ועל הקניות, אבל כן לדפוק על דלתות השכנים, להתעטש ולמסור להם מאפים מצופים בקורונה. אם לא די בכך שאת סעודות הפורים הם יקיימו בהרכב של מבודד אחד עד שניים במקרה הטוב, הם מתוזכרים שלא להעלות על הדעת להתקרב לשאר חברי הקהילה. דווקא כשהם זקוקים לחיבוק (מטאפורי, מטאפורי) מהסביבה, הם נתקלים בהפניית עורף (פיזית, פיזית ממש) ונעיצת מרפק שמהדקת את חומת הבדידות שלהם.
אז נכון, כשאתה שומע על 133 נפטרים ביום בספרד ועל 16 מיליון בני אדם שנמצאים תחת סגר באיטליה, לא דחוף לך לחלוק אפצ'י עם איש. ובכל זאת, מותר לגלות עניין במי שמוצאים עצמם מתמודדים לפתע עם תרחישי אימה סופניים יותר או פחות. בניגוד לסובלים ממחלות רבות אחרת, במקרה הזה הם לא יכולים אפילו לקבל חיבוק מאדם קרוב, או להחזיק ידיים עם ילדיהם המתבגרים. גם במקרים הרבה פחות דרמטיים, כשאתה משוכנע שתכף תחזור לשגרה ויום אחד עוד תספר על חוויות הבידוד לנכדים שלא יאמינו שפעם לא הייתה תרופה לקורונה – אתה עדיין שקוע בבור לא צפוי. שגרת חייך הרועשת אולי מייחלת לניתוק בן שבועיים; אבל הניתוק בן השבועיים מייחל לשמחת חיים.
אז מה אפשר לעשות? אפשר להניח משלוח מנות בפתח הבית עם מכתב חם, גם אחרי תום ימי הפורים. אפשר לשאול אם יש צורך ברכישות שונות, אפילו כאלה שסובלות דיחוי של שבועיים. אפשר לכתוב, להתעניין, אולי אפילו לבוא לחלון ולדבר מלמטה. מה יש, הרי הוותיקים שבינינו ניהלו שיחות כאלה שעות שלמות בילדות נטולת הפלאפונים.
אתגרים בריאותיים מהסוג הזה שולחים אותנו לשביל הבטוח של האשמת המדינה. מה היא יכולה הייתה לעשות ולא עשתה כדי לשפר את מצבנו; מה היא עשתה בהגזמה וחנקה אותנו. אבל האתגרים מופנים גם אלינו, לתוככי החברה. מה אנחנו עושים כדי לא להדביק (רמז: לא נוסעים ברכבת לבידוד); מה אנחנו עושים כדי לא להידבק (שומרים על ריחוק מבאס מהיקרים לנו); וגם מה אנחנו עושים כחברה הגונה כלפי מי שחלו חלילה, או חשודים בהידבקות בנגיף שעשוי להיות קטלני. בסופו של דבר, מה שחסר להם אלה לא רק החתונות ושאר אירועים שהם מפסידים, ומה שמעיק עליהם הוא לא רק השעמום ואפילו לא הניתוק הכפוי מהמשפחה. מקור הכאב האמיתי הוא חוסר ההבנה שלנו. המבט המאשים, הסולד, המתרחק. כל מה שהם מבקשים זו תשומת לב קטנה, לדעת שאנו איתם. בקורונה, כמו גם בכל ימות השנה.
