אלה ימים לא קלים בעולם. נגיף מסתורי קוטל אלפי אנשים, וכל הטכנולוגיה והגלובליות והקדמה לא מצליחות בינתיים לדגדג אותו. אבל עם כל הכבוד לעולם, אלה ימים הרבה יותר קשים עבורי. נעים מאוד, יותם זמרי, היפוכונדר. אנשים אומרים (לא בצדק) שהנגיף הזה הוא כמו שפעת, בניסיון להרגיע את עצמם. כהיפוכונדר אמיתי האמירה הזאת ממש לא מרגיעה אותי. בכל פעם שאני חוטף שפעת אני נפרד משירן ומצלם סרטון לילדים, שיהיה להם למזכרת.
כבר כשהתחילה המגפה הרגשתי שהשם שלי כתוב עליה. מהרגע שדיווחו על ההיא בסין ששכחה להחזיר את המרק כי היה לה עטלף בפנים, חישבתי את קיצי לאחור. נזכרתי בכל סרטי המגפות שאני כל כך אוהב, שמציגים איש רציני והיסטרי עומד לפני מפת העולם שהולכת ונצבעת באדום ככל שהמגפה מתפשטת – והנה היא כאן, הקורונה, בתל־אביב, בגבעתיים, ברמת־גן, מתקרבת אליי בצעדי ענק וגורמת לי להשליך לפח את הרגלי החיים שלי ולהתכונן לגרוע מכול.
בשלב הראשון, כמו כל היפוכונדר טוב הורדתי את האפליקציה של משרד הבריאות. מרגיעה אותי הידיעה שבכל רגע נתון אני יכול להיכנס לאפליקציה ולראות שחולה מספר 32 אכל במסעדת "דודיפיש" בחולון, ושחולה מספר 41 היה בשיעור סלסה בסטודיו "ספידי גונזלס" בעתלית. אני שונא סלסה ודגים, אולי הנגיף הזה חכם עד כדי כך שהוא פוגע רק באנשים שיש להם טעם נורא באוכל וריקודים.
נוהל לילי
בשלב השני הלכתי לסופרמרקט הקרוב לביתי. אני לא יודע איך הרגישו החיילים האמריקנים בג'ונגלים בוייטנאם, אבל לתחושתי יש לי הרבה מה ללמד את החבר'ה בכל הנוגע ללוחמה בשטח בנוי. אני כבר לא יכול לחכות לסדרת הדוקו בת 14 הפרקים "שופרסל – ברוכים הבאים לגיהינום". יש משהו מביך בסופרמרקט בימים כאלה: המבטים בעיני האנשים מבהירים שכל מי שנמצא כרגע בתופת כאן הוא חתיכת היסטרי מבוהל שלא סומך על המערכת החיסונית שלו ברמה כזאת שהוא רץ לקנות מהר קופסאות שימורים של תירס גמדי ולבבות דקל, כדי שיהיו לו לרגע שבו יודיעו שכל מי שיוצא החוצה מת.
החוויה הזאת שם, במעברים עמוסי העגלות, תישאר איתי לכל חיי. עד עכשיו, כשאני עוצם את העיניים, אני עדיין שומע את הקולות, הצעקות, האנשים שהבינו שהם כבר לא יגיעו למדף של הנייר טואלט וצעקו לי "לך, תמשיך, אני כבר לא אשרוד, תשאיר אותי כאן, תדאג לעצמך, עדיף 48 גלילים של לילי, אגב".
אחרי ארבע אריזות של נייר טואלט, מאה קופסאות שימורים, קורנפלקס ועוד קורנפלקס ועוד, בשר, פסטות בכמויות וכורכום, שהיה מאוד חשוב לשירן שאני אקנה כי עם כל הכבוד למגפה תיבול זה תיבול – הגעתי הביתה ופרקתי את הציוד בממ"ד. הבטתי בהררי המוצרים והייתי גאה בעצמי. סחבק אולי יחטוף וירוס, אבל נייר טואלט יהיה לו. איכשהו תמיד הסימן המובהק ביותר לתבהלה עולמית הוא מחסור בנייר טואלט. האנושות אומרת לקטסטרופות: "אנחנו מוכנים למות, אבל כמו בני אדם". לכן סרטי זומבים למיניהם ממש לא אמינים בעיניי. איך זה שבכל פעם שמוציאים משלחת לצאת לסיור להביא מזון, אין שם אף פעם איזה אחד שצועק לסיירים האמיצים, "ודיר באלאק תביאו גם נייר טואלט, אחרת זה הסוף של כולנו".
התפרצות באוטובוס
כמובן, גם הרגלי הנסיעות שלי השתנו. עברתי מאוטובוסים למוניות. זה אחלה, חוץ מזה שכל נסיעה במונית עולה לי כמו רב קו לחודש. האמת שבתחילת המגפה עוד נסעתי קצת באוטובוסים – הקו שאני נוסע בו ריק בדרך כלל, אז הנחתי שאם אני אשב מאחורה, אפתח חלון ואקרא בנסיעה פרקי תהילים שמרכיבים את האותיות "תציל אותי מהמגפה אני מתחנן", הכול יהיה בסדר.
אבל ביום ראשון קרה הנורא מכול. עליתי על קו האוטובוס הביתה, הוא היה ריק כרגיל, התיישבתי מאחורה והתפללתי שיישאר ריק. אחרי שתי תחנות ראיתי שאף אחד לא עולה, והייתי גאה בעצמי על שהחלטתי לנסוע באוטובוס ולא במונית כמו היפוכונדר היסטרי. האוטובוס עצר בעוד תחנה, שהייתה ריקה, הנהג סגר את הדלתות, ולפתע נשמע הרעש הנורא: מין דפיקה כזו באחורי האוטובוס, מהסוג שנשמע בדרך כלל כשנוסע שאיחר קצת הספיק לתפוס את האוטובוס בזכות ריצה מהגיהינום. הנהג עצר ופתח את הדלתות בנחמדות לא אופיינית. מצאת לך זמן להיות נחמד, מלמלתי לעצמי. אבל אז הרגעתי את ההיפוכונדר שבי ולחשתי בראשי: "בקטנה, נוסע אחד לא יהרוג אותך".
אל האוטובוס עלו 35 נערים ונערות.
הם היו מחופשים, מיוזעים, צועקים, ומריירים לכל עבר. הקולני שבהם ישב כמובן לידי, וצרח לכיתה שלו בקול גדול תוך כדי שהוא ממטיר לעברי טיפות רוק זעירות. בעין בלתי מזוינת היה קל לראות שהן מכילות את הסוף שלי. ירדתי בבית והתקשרתי לשירן. סיפרתי לה בהיסטריה מופגנת את שאירע, והיא אמרה לי בטון העדין והמתחשב שלה, "מאמי, אין לי זמן לשטויות שלך אני בעבודה". תמיד ידעה איך להרגיע אותי.
בערב, אחרי שהרדמנו את הילדים, אמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר. החלטתי שלפני שניקלע לבידוד אנחנו צריכים לקבוע כמה כללים שיעזרו לנו לעבור את התקופה כשאנחנו עדיין נשואים, היא מצידה אמרה שהיא מעדיפה לא לחשוב כרגע על התרחיש הגרוע מכול. אמרתי לה שלא תדאג, שאף אחד מאיתנו לא ימות מזה, אבל היא אמרה שהיא התכוונה לשבועיים של בידוד איתי.
אנחנו נתגבר
ואיך אנחנו בונים על הקיץ, אה? כל אחד מאיתנו נהיה פתאום פרופסור למחלות, שמסביר לחבר שלו בארוחת צהריים איך כשיגיע הקיץ המולקולות שמקיפות את הנגיף יימסו, ויחד עם הלחות הוא יקרוס והמגפה תיעלם. בואו, חמודים, עם כל הכבוד לתואר שלכם במדעי הרוח (לי חסרות שתי סמינריוניות), נראה לי שברגעים כאלה עדיף לסמוך על אנשים שיש להם קצת מושג בנושא. ואני לא מתכוון אליך, ערד ניר.
ועכשיו מה? עכשיו נותר לי רק להמשיך לעקוב, ולחכות. זה אמנם טור שמתאמץ להיות קומי אבל הוא נכתב מתוך פחד קיומי אמיתי, שנובע מטרגדיה שייתכן שהעולם עוד לא יודע להעריך. אני באמת לא יודע אם בעוד חודש או חודשיים או שנה אסתכל על הטקסט הזה ואשאל את עצמי איך העזתי לצחוק על המצב הנוראי הזה. ההיפוכונדר שבי מצפה לרע, האופטימיסט שבי מאמין שהאנושות תצליח בסופו של דבר להתגבר. אם בכל זאת הנגיף ישיג אותי, רק רציתי להגיד שהיה לי מאוד כיף לכתוב עבורכם. ואם לא, אז יש לנו עוד המון זמן לפחד ביחד.
