בתוך החדר האינטימי שלי: יומן בידוד

חמישי, 9:45

אני מתיישב מול המחשב בחדר העבודה שבביתי וכותב את הטור השבועי לעיתון. סיטואציה מוכרת, שבלונית, בדיוק כמו בשבועות וחודשים קודמים. הכול מונח במקום, שום דבר לא השתנה. אבל הכול השתנה.

הכניסה לחדר נעשית בדחילו ורחימו, וההרגשה היא שנכנסתי לבית חדש. הפעולה הפשוטה הזאת, פסיעת כמה צעדים וכניסה לחדר העבודה, מלווה הפעם באושר ובתחושת הקלה שמעולם לא חשבתי שאוכל לחוש לנוכח דבר של מה בכך. כי לפני חמש דקות בדיוק יצאתי מהבידוד.

מוצ"ש, 19:00

כיאה לתקופת חירום, אחת הפעולות הראשונות שעשינו עם צאת השבת הייתה לקרוא את ההודעות החדשות באתר משרד הבריאות. מתברר ששעה אחרי כניסת השבת פרסם המשרד את קורותיו של חולה מספר 19, מה שהותיר לנו את השבת ביחד כזמן משפחתי שבו אין לנו מושג על הפרסום.

כשקראנו את מסלולו של חולה 19, פתאום צנח הלב כמו אבן כבדה: "החולה יצא מישראל לציריך בטיסת סוויס מספר LX257 שיצאה בשעה 5:20 ונחתה בציריך ב־8:40. נוסעי הטיסה מתבקשים להיכנס לבידוד ביתי לפי הוראות משרד הבריאות".

מכל עשרות הטיסות שיוצאות מנתב"ג מדי יום, דווקא על הטיסה שלי – טיסת מעבר בדרך לארה"ב – התגלה בדיעבד חולה בקורונה. דקה־שתיים חלפו עד שהידיעה נספגה במוחותינו, ואז נופלת ההבנה: אני נכנס מיד לבידוד של חמישה ימים, עד שיחלפו 14 יום מרגע החשיפה האפשרית לחולה.

מוצ"ש, 19:10

אנחנו מחליטים להקצות לי את חדר השינה הזוגי, שצמודים אליו מקלחת ושירותים. לחדר מוכנסים גם הדברים שאצטרך בתקופת הבידוד ושבימים של שגרה לא נמצאים שם – טלית ותפילין, מחשב ומטען, כמה כלי אוכל – ומתחילים. ארבעת הילדים נאלצים להיפרד מאבא שרק לפני יומיים חזר משהייה של שבוע בחו"ל; לגדולים קל להבין, לקטן קצת פחות. בסדר, מה עכשיו?

מוצ"ש, 23:30

כבר יותר משלוש שעות בבידוד. זה הולך להיות מורכב הסיפור הזה. מדי כמה דקות היד כמו נמשכת מאליה לפתוח את הדלת, כשאני שומע את אחד הילדים מבקש משהו או את תחילתה של מריבה. אני כל כך קרוב, אבל רחוק. הקשר – באמצעות טלפון, כאילו הם בפתח־תקווה ואני בניו־יורק. כשכל הבית נרדם גם אני הולך לישון, לפחות לעשות איתם משהו אחד ביחד.

ראשון, 7:30

כולם הולכים היום לבית הספר מחופשים, ואני מהצד השני של הדלת. מצליח להציץ מבעד לחלון הקומה השביעית ולראות משהו. אלו כתמי צבע קטנים שבדמיון מפותח מאוד אפשר לראות בהם את התחפושות המושקעות. התמונות מגיעות אחרי כמה דקות בוואטסאפ ומחברות אותי לעולם האמיתי; אני מבודד ממנו לא הרבה שעות, אך הוא כבר נראה בלתי מושג.

שני, 18:00

המשפחה הולכת לקריאת מגילה. אני נשאר בבית. גם כן פורים. בשש וחצי מתחילה קריאת מגילה למבודדים באתר מקור ראשון. אני קורא את הברכות יחד עם בעל הקורא, אומר איתו מילה במילה את טקסט המגילה, רוקע ברגליי בהישמע המילה המן. אף אחד לא שומע את רקיעותיי. אף ילד לא מפוצץ נפץ. אף אחד לא מבקש שקט. איזה חג מוזר. אחרי קריאת המגילה כולם חוזרים הביתה ולא כל כך יודעים איך להתנהג. לשמוח? אבל אבא בחדר לבד. להיות עצובים? פורים היום. אני מנסה לשדר להם חיוביות ואפילו חולפות כמה בדיחות והלצות משני עברי דלת החדר המבודד. ואחר כך שקט. לומד את הדף היומי של היום. אז לזה התכוונה היהדות כשאמרה או חברותא או מיתותא. או חברותא או בידודא. אכן, לא צריך להגזים, אבל אחד משישים של מיתה כנראה יש כאן.

שלישי, 9:00

המשפחה בקריאת מגילה, ודפיקות נשמעות. אני פותח את הדלת כדי סדק ומבשר למביאי משלוחי המנות על היותי בבידוד: שפשוט יניחו את המשלוחים. הנה שלכם. תודה ופורים שמח. אפשר ממש לראות על פניהם את הרתיעה. ואפשר להבין. זו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאצור קשר פיזי עם אנשים מבחוץ בימי הבידוד. כל הדפיקות הבאות כבר לא ייענו, אין צורך להכניס אנשים לחרדה ואותי לדילמה.

שלישי, 14:00

כולם בסעודת פורים, אני אוכל משלוח ממוזס. טעים. פתאום אני מבין שהדבר הכי מביך יהיה אם אתגלה כחולה קורונה, ומשרד הבריאות יפרסם את המסלול שעשיתי ביומיים שבהם שוטטתי חופשי ברחובות. בחמישי בלילה הייתי עם חברים במאורת צ'ולנט לא תתואר בפתח־תקווה שעונה לשם "שאבעס מלאבס". אוי, איך שהדבר הזה הולך לככב ברשת, אלוקים שישמור ויציל. זה אפילו גרוע יותר מהחולה שהייתה בכל החנויות בקניון רננים. ממה קל יותר למות, מקורונה או מבושה?

רביעי, חצות

אני הולך לישון בלילה אחרון של בידוד.

בחלומי אני קורא הודעה של משרד הבריאות על גילוי חולה קורונה גם בטיסה חזרה מארה"ב, ומתעורר שטוף זיעה קרה.
כמו כל דבר במשבר העולמי שניחת עלינו, זה ממש לא תרחיש מופרך. אני מחייב את עצמי להתכונן נפשית לאפשרות של בידוד נוסף, ועם המחשבה הזו נרדם שוב.

אתמול, 9:30

בעוד עשר דקות תקופת הבידוד נגמרת. תמונת השחרור שאעלה לטוויטר ולפייסבוק כבר מוכנה, אם כבר בידוד לפחות שיביא כמה לייקים.

באתר משרד הבריאות אין כרגע שום דבר שיעצור אותי מלכבוש מחדש את העולם. או לפחות את פתח־תקווה.

אתמול, 9:40

יאללה, יוצאים. לכתוב טור.