מתישהו בראשית שנות התשעים הפך אש"ף (ארגון לשחרור פלסטין), שהיה ראש אויבי מדינת ישראל, לבן שיח ושותף ל"תהליך השלום", שצה"ל היה שותף בכיר בהובלתו. למי שתהה על פשר המהפך הפתאומי ביחס אל אותו אויב אכזר ועקשן, הסביר ראש הממשלה דאז יצחק רבין כי "שלום עושים עם אויבים". בהמשך, כאשר המשיך האויב שאיתו הוסכם על שלום לפוצץ כאן אוטובוסים ומסעדות, נאמר לנו שמאות ההרוגים הם לא יותר מ"קורבנות השלום".
עבר עוד קצת זמן עד שהטרור הוכרז על-ידי מומחינו ככזה שאיננו נחשב יותר כאיום שיש להילחם בו ללא פשרות עד למיגורו. המענה לטרור הפך לדיון אקדמי, שעושה שימוש במילים גבוהות וריקות כמו "הכלה", "השקטה", "הסדרה" ושאר פלצנות מילולית, שמאפשרת להסיר מעל מי שמשתמש בה את עול האחריות הכבדה המונחת עליו.
אחרי שהעבירו מספיק שנים בתוך אותה הוויה צבאית מבולבלת, היטשטש ואולי אף נעלם אצל מפקדינו הבכירים הקו המבדיל בין אויב לבין ידיד, בין אמיתות לבין הזיות. בין אמונות לבין מציאות. זה היה השלב שבו הפסיקה ההגנה על המפעל הציוני לעמוד בראש מעיניהם, ומה שבא במקומה היה עיסוק בתהליכים חברתיים, יחסי צבא חברה, מוסר, מגדר, שלום, חינוך, ובקיצור – כל מה שאיננו צבא ולחימה. אותה סביבה רעיונית, שהיא אנטי-צבאית במהותה, היא גם זו שהצמיחה את רמטכ"ל "צוק איתן", בני גנץ, המבולבל עד כדי שהוא סבור כי תפקיד ראש ממשלה הולם אותו. הוא גם אותו אחד שסובר שאין כל פסול בברית עם מפלגה שפועלת ברוחו של הארגון המטיף ופועל להשמדת ישראל. לצידו ניצבים גם שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.
אין למישהו סיבה לעמוד נדהם מול מהלך שכזה. המעצור המוסרי, שאמור למנוע משלושת הרמטכ"לים וחבריהם לבקש סיוע ממפלגה תומכת טרור, הוסר כבר בזמן שירותם הצבאי. בסופו של דבר אין כל הבדל בין הסכם עם תומכי טרור בתוך גבולות הארץ, לבין הסדר עם יצרני טרור מחוץ לגבולות הארץ. אכן, "הצבא המוסרי בעולם".
מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת הצמיחה המערכת הצבאית דור ועוד דור של מפקדים, שהלכו והתרחקו מתחושת החובה להגן על המפעל הציוני. זה קרה מכיוון שעל-פי תפישת הביטחון החדשה, הטרור האנטי-ציוני איננו מהווה עוד איום על המפעל הציוני. אין תמה בכך שהטרור לסוגיו הפך לכזה שצה"ל אינו רואה עצמו מחוייב להילחם בו, ומכיוון שכך בוודאי שאל לנו לסכן את החיילים שהפכו מלוחמים ל"ילדים של כולנו".
מבצעים כושלים באו והלכו, ואיש בתוך צה"ל לא שאל או העיר על פשר דרך הביטחון החדשה, על תוצאותיה ולאן היא מובילה. גם המערכת האזרחית הממונה על הצבא נמנעה מהסקת מסקנות על הדרך, מכיוון שאלה שהיו אמורים לעשות כך הם אלה שסללו את אותה הדרך. גם אם היא מתבררת כאסון, אין סיכוי שמי שתכנן, פרץ וסלל דרך מסוימת, יהיה גם זה שיערער עליה.
עבר עוד זמן עד שהכישלונות הפכו להרגל בקרב אנשי הארגון הצבאי. הרפיסות הביטחונית הפכה לעניין שגרתי ומקובל. העובדות מלמדות כי אפס הישגים צבאיים הפך להישג הרצוי לקצין החפץ בקידום, ומי מהמפקדים הבודדים שיצא נגד אותו זרם עכור נזרק מהמערכת.
