יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

משה מאירסדורף

עורך באתר מקור ראשון

השבוע שהיה: נהפוכו פוליטי וקיתונות של קורונה

ברשת הציניקנית לא ויתרו על תחפושות (מתוחכמות), בעיקר כשהמסכות הפוליטיות נשרו מפני הנבחרים

זה היה שבוע פורימי במלוא מובן המילה: כחול לבן הסירה את המסכות מעל הבטחת הקמפיין שלה, שלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה הערבית המשותפת; ח"כית אחת מסיעת העבודה-גשר-מרצ גרמה לתומכי הרשימה להסיר את תחפושת האחדות בין שלוש המפלגות; אביגדור ליברמן הסיר את מסכת שנאת החרדים וגילה שמתחתיה מסתתר איש שסתם מתנקם בנתניהו; והצייצנים מימין קמו למחרת הבחירות עם מיגרנה מההנגאובר אחרי מסיבות הניצחון המדומה. נדמה שהיחידים שבאמת הרגישו את שמחת ה"נהפוכו" היו דווקא חברי הרשימה המשותפת שהפכו בלילה אחד מ"תומכי טרור" ומוקצים למחוזרים על ידי שלושה רמטכ"לים לשעבר וקבוצת עיתונאים גדולה.

וכל זה עוד לפני שעשינו את הקישור ה"הו כה מקורי" למסכות הפנים בגלל הקורונה.

 

מאשה מזרחית לאשכנזיה מנותקת

בעיצומו של חג הפורים הטילה ח"כ אורלי לוי-אבקסיס את הפצצה: למרות שהתמודדה ברשימת העבודה-גשר-מרצ – שבוחריה, כידוע, לא באים מגזרת קריית-ארבע – הודיעה לוי כי לא תתמוך בממשלה הנשענת על קולות הרשימה המשותפת. הצעד הפתיע כל כך הרבה מצביעים מהשמאל הכי שמאלי שנתנו את קולם לרשימה, שכל הפרשנויות למהלך ניסו להסביר אותו בכל ההסברים האפשריים מלבד האפשרות שלוי באמת מאמינה שזהו צעד שאסור לתמוך בו:

העיתונאי שי ניב היה בטוח שזו נקמה בשני ראשי הרשימות שזנחו אותה בסבבים הקודמים:

בני רבינוביץ' הפובליציסט החרדי – נאמן לעיקרון "נכון או לא נכון, חרטט בביטחון" – קבע ללא שום ראיה שח"כ לוי כבר סגרה עסקה בימין:

 

היו גם עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ' שפתאום נזכרו להעביר ביקורת על יכולותיה הפרלמנטריות. כמו תיכוניסטים שהחליטו לגמור עם בת הזוג שלהם רגע אחרי שהיא זרקה אותם כדי להציל את כבודם האבוד, הם נזכרו שהם אף פעם בכלל לא אהבו אותה:

אברמוביץ כתב בטור לחדשות 12: "אורלי לוי, שהוכנסה לכנסת על ידי אביגדור ליברמן, התבלבלה לחשוב שליברמן נבחר בזכותה ולא להיפך. כאשר העדיף על פניה את סופה לנדבר לשרה, פרשה בזעם מסיעת ישראל ביתנו. כחברת כנסת לא הותירה חותם מיוחד במליאה ובוועדות".

עורך מעריב, דורון כהן, הגיב וצייץ:

 

הח"כ לשעבר, מוסי רז שכח פתאום את כל כללי הפוליטקלי קורקט הנהוגים, והפך את אורלי לוי מאישה מזרחית שגדלה בפריפריה וטיפלה בבעיות חברתיות, לעשירה שבעה ומנותקת. אפילו אהוד ברק, המיליונר בעל העסקים והנדל"ן שעיטר את הרשימה במקום העשירי בבחירות מס' 2, היה נראה ליד לוי נתמך של לשכת הסעד.

בטוב טעם ועדינות דיפלומטית הגיבה גם הפובליציסטית בהארץ, איריס ליאל, שבררה את מילותיה בקפידה:

 

האמת, אפשר להבין את הזעם של מצביעי השמאל. להיות שותף במפלגה הכי שמאל שיכול להיות, ופתאום להתנגד לממשלה עם הערבים (גם אם טענה שאמרה את זה קודם) זה צעד באמת לא פשוט. הדיבורים על עריקים, ועל נבחרי ציבור שמשנים כיוון ב-180 מעלות אחרי שנבחרו על בסיס מצע מסוים הזכירו לרבים את הסכם אוסלו וההתנתקות שעברו באותה שיטה בדיוק. אז, כזכור, זה פחות הפריע להם:

ריד מיי ליפס: פחחחחח

הטוויטר הוא ממלכת הפוזיציה. לראות איש ימין שמסכים עם השמאל או להפך זה מחזה נדיר כמו להגריל במשחק גמד-ענק בן זוג שמשקיע כמוך בצ'ופרים. אם אתה שמאל, אתה מגן בלהט על כל מה שטוב לשמאל, גם אם יומיים קודם תקפת איש ימין שעשה בדיוק אותו דבר.

היה באמת מפעים לראות את אותם אנשים שקרעו ללוי את הצורה על הבגידה בהבטחות לבוחרים, מסבירים באותו להט למה בני גנץ וחברי הקוקפיט למעשה נאמנים למצביעים שלהם, למרות עשרות פעמים שהתחייבו לא להסתמך על תמיכת המשותפת בהקמת הממשלה.

ברשת פתחו מיד בלקט של הראיונות של חברי הקוקפיט נשבעים באימאמא שלהם שאין מצב שזה יקרה, ואפילו נעלבו מהשאלה. בראש הרשימה, בני גנץ:

בוגי יעלון, נציג הימין בחבורה:

 

וגם יאיר "אמרנו אלף פעם" לפיד:

הפיד סיפק המון הסברים להפרת ההבטחה המפורשת שנאמרה כל כך הרבה פעמים. התגובה הנבחרת היא של חן ליברמן, כתבת "המקור", שבלמדנות שלא הייתה מביישת אברך ליטאי מישיבת מיר, הסבירה, איך לא, שזה לא אותו דבר:

ספי עובדיה מחדשות 13, הגדיל לעשות גם הוא וקרא למעשה של לוי "קבלת דבר במרמה ברמה הציבורית". סגן עורך בשבע, גדעון דוקוב, כנראה לא למד גמרא כמו ספי עובדיה ולא הבין למה "זה לא אותו דבר":

תצדיעו ותשתקו

זוכרים את דובר כחול לבן, אילן אוסטפלד, שהציע לצייצנים מימין להצדיע ולשתוק? יום יבוא ויתברר שההשוואה של נתניהו לארדואן הייתה בכלל מחמאה מבחינתם. ראש וראשון הוא כמובן בני גנץ בעצמו, שעדיין בטוח שחברי המפלגה שלו הם קציני המטה שסרים למרותו:

את ההערצה לדרגות ואת האמונה שהן נותנות חסינות מביקורת העביר גם לא אחר מכתב המשפט של ערוץ 13, אביעד גליקמן ששאל את העיתונאי החרדי יענקי פרבר – "מה הוא בכלל עשה בצבא" – וקיבל תשובה ניצחת:

האמת, זה היה שבוע לא קל לגליקמן שזוכה כמעט מדי יום ללעג רב ברשת על העובדה שהוא מדברר ומגן על מערכת המשפט, במקום לבצע את תפקידו ולהעביר עליה ביקורת. הפעם זה דווקא לא היה בגלל זה.

יותם זמרי, צייץ חיזוק להאוזר והנדל על עמידתם נגד ממשלה בתמיכת המשותפת. גליקמן חשב שהנה הגיע הרגע שלו לזעוק בציניות "זה לא אותו דבר", ולשאול למה אפשר להסתמך עליהם בבחירת מבקר המדינה או הקדמת הבחירות, והאם העברת הכסף לחמאס בידי נתניהו לא גרועה יותר. מהר מאוד השיח הגיע לאתגר הדדי: זמרי שאל מה דעתו של גליקמן על ממשלה בתמיכת תומכי טרור, וגליקמן מצידו ביקש קודם שזמרי יצייץ 200 ציוצים נגד הכסף לחמאס. לרגעים קצת ריחמתי על גליקמן שהחליט להיכנס ראש בראש עם אחד הצייצנים החדים והחריפים מתוך מחשבה שהפעם הוא יצליח.

בהמשך אתגר אותו זמרי והציע לו שעל כל ציוץ שהוא צייץ נגד נתניהו, גליקמן יראה ציוץ אחד נגד הפרקליטות ואז יוכח מי באמת שפוט של מי. גליקמן עד לרגע זה לא נענה לאתגר. תראו בעצמכם:

פורים עילאי ומתנשא

אנשי הפייסבוק יודעים שיש שני ימים בשנה שהפיד שלהם יתמלא בתמונות של ילדים מתוקים: הראשון בספטמבר וחג פורים. אבל הטוויטר זו ממלכה אחרת לגמרי. שם אין (כמעט) תחפושת ספיידרמן או אנה ואלזה. שם הכול מתוחכם, אנין וגם קצת סנובי.

קחו למשל את התחפושת הבא שגם אם תגללו את הפיד בפייסבוק עד פסח אין סיכוי שתראו:

https://twitter.com/WhereIsMyCookie/status/1237252439105056768?s=19

או למשל התחפושת הזו:

קבלו תיקון קטן. יש אנה ואלזה אבל לא מהסוג שחשבתם עליו. שחקן הכדורגל מאור מליקסון עובר "גיור" ומיובא מהאינסטגרם, בעיקר בגלל הטקסט הנלווה ופחות בגלל התחפושת:

ואם כבר תמצאו בטוויטר תחפושת אחת מושקעת ואמיתית של ילד, שבנה בשבילו אביו – קמב"ץ היחידה האווירית של המשטרה – הטוויטר לא יעבור על זה בשתיקה. כתב הפלילים של חדשות 13, דורון הרמן צייץ את זה:

ומיד חטף תגובה צינית וכואבת מרועי עידן: "כנראה יש לו יותר מדי זמן פנוי".

זיכרונות מהבידוד

כמו שהקורונה השתלטה על התקשורת וכמו שהיא נוכחת ברשתות החברתיות האחרות, גם הטוויטר מלא וגדוש בציוצים מלומדים, ויכוחים, ובדיחות שחורות על המגיפה ששטפה את סדר יומנו.

יותם ברזני, עורך חדשות בקול ישראל העלה את הדיווח הראשון בקול ישראל על המחלה המסתורית שפקדה מחוז אחד בסין. כשהדיווח שודר, רוב המאזינים עוד לא הבינו למה זה אמור לעניין אותם אבל יהיה להם הרבה זמן לחשוב על זה בקרוב כשייכנסו לבידוד:

כשכולם חיים ומתעדים יום יום את חייהם ברשת, לא ברור איך 73 חולים ויתרו על ההזדמנות להפוך לכוכבי רשת ולתעד את חייהם בבידוד. רק חולה 74 השכילה לעשות זאת והודתה באחד הציוצים:

מסיבת העיתונאים שבה הופיע סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, כשהוא חבוש בספודיק חסידי (כיוון שהיה בעיצומו של חג הפורים) גררה תגובות נמוכות שלעגו לו, ואפילו טענו שזה פוגע באמינותו. אחסוך לכם את הציוצים ואשלח אתכם לקרוא את טורה של רחלי מלק-בודה באתר מקור ראשון שמסכם היטב את העניין.

ואם חשקה נפשכם בציוץ אחד שמסכם את העניין במשפט קצר וקולע, קבלו את ראש הדסק הכלכלי של תאגיד כאן, שאול אמסטרדמסקי:

משהו קטן וטוב

הטקסט הזה דווקא רץ גם ברשתות החברתיות האחרות, אבל הוא עדיין שווה קריאה. מבט קצת אחר וגבוה על המגיפה שהכריחה אותנו להגדיר לעצמנו כמה סדרי עדיפויות מחדש:

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.