כבר שבוע שאני מסתובב עם וואחד מועקה בלב. אני לא מדבר על מועקה רגילה בגלל איזה מינוס, או ריב עם שירן, או שהלכתי על פיתה שווארמה במקום לאפה. אני מדבר אתכם על וואחד מועקה, כזאת שיושבת לך על הנשמה ולא מניחה לרגע, שהולכת איתך לישון וקמה איתך בבוקר, שמפריעה לך לחיות בעיקר כי אתה יודע שלא יהיה לך פשוט להיפטר ממנה.
הכול התחיל ביום שישי בבוקר, אחרי עוד לילה ללא שינה. וזה המקום להבהיר שכשאני מתבכיין על לילות “ללא שינה“ אני לא מתכוון לארבע שעות שינה או חמש, אלא ללילה שאין בו שינה רצופה של יותר מחצי שעה. אז אחרי עוד לילה כזה, התארגנו במהירות כדי לקחת את התאומים בפעם הראשונה ביום שישי לגן, ולפנות לעצמנו שעתיים של שקט כדי לשתות קפה בטמפרטורה שהיא לא טמפרטורת החדר.
אלא ששום דבר לא הלך חלק באותו בוקר. העולל סירב בכל לשון של סירוב להתלבש לגן, ולאחר מאבק של חצי שעה הסכים ללבוש רק את החולצה הירוקה שעוד הייתה לחה קצת ותלויה על חבל הכביסה בחוץ. שירן, שכבר התייאשה מלשכנע אותו, לקחה את החולצה והחלה לייבש אותה באמצעות מכשיר הפן. בזמן הזה אני נאבקתי עם שני זאטוטים בני חמישה חודשים שמשום מה בכל פעם שמכניסים אותם לסל־קל, הם בוכים כאילו היו ברוך מרזל בהופעה של אחינועם ניני.
כמעט רוצח סדרתי
בדרך־לא־דרך שירן הצליחה להלביש את העולל. רגע לפני שיצאנו מהבית עלה ניחוח מוכר באפי. עכשיו, תנו לי עוד חודש ואני מפיל על הגננות של התאומים החלפה לשניהם על הבוקר, אבל בגלל שכרגע אנחנו חדשים שם החלטנו להחליף חיתול בעצמנו. שלפתי את המרזלים מהסל־קל כדי לגלות מי מהם אחראי לתקרית, וגיליתי ששניהם. פרשתי את משטח ההחלפה, ובזמן ששירן רצה להביא לי חיתולים אמרתי לעולל שיצא בינתיים לשחק קצת בחצר. רגע אחרי ששני התאומים הוחלפו והושבו שוב בסל־קל לקול מחאותיהם, נשמע קול זעקה מבחוץ. שירן רצה אחוזת אימה וחזרה עם עולל בוכה שנפל לשלולית בוץ ולכלך את עצמו יותר ממה שרוני אלשיך לכלך את עצמו בריאיון לאילנה דיין. אחרי כמה דקות של דיונים, שבהם ניסינו לשחד את העולל באמצעים שונים ומשונים (באיזשהו שלב הצעתי לו חמישים שקל. הוא אמר שהוא רוצה ינשוף במקום), הצלחנו להלביש אותו בבגדים אחרים ויצאנו סוף־סוף מהבית. אך כאן לא הסתיים הסיוט. בתיבת הדואר חיכתה לי הודעה על חוב של 5,000 שקל לביטוח לאומי, וכשנכנסנו לאוטו גיליתי על דלת הנהג שריטה בצבע אדום של רכב שהחליט שעל שריטות לא משאירים פתק.
כל הדרך אל הגן נסעתי מאחורי תלמיד נהיגה שזה כנראה היה השיעור הראשון שלו, אחרת אין דרך להסביר מדוע עקפו אותנו חשופיות. התאומים כנראה קלטו שהמצב רגיש והתחילו לבכות, ושירן ואני רבנו כל הדרך כי העולל רצה לראות סרטים בטלפון – לי אין בעיה עם זה, אבל שירן חושבת שזה יגרום לו להפוך ליצור אפאתי וסוציומטי ולבסוף לרוצח סדרתי. אחרי נסיעה של ארבעים דקות, בדרך שברגיל לוקחת שבע דקות, הגענו לגן. כמובן לא הייתה חנייה בחניון הסמוך, אז עצרתי את האוטו בתחנת אוטובוס ופתחתי את הדלת כדי לצאת החוצה, להוציא את שני הסל־קלים, לשים את התאומים בגן ולחלץ את עצמי מתופת הרעש והבלגן שנקלעתי אליה.
דרוש צמיד
ואז את הגעת. כשפתחתי את הדלת לכיוון הכביש כנראה הפתעתי אותך, כי מתוך הרכב שלך סימנת לי משהו שאדם שפוי היה מפרש כ־“תיזהר, כמעט דרסתי אותך“. מה לעשות שאני לא הייתי בדיוק אדם שפוי באותו רגע? היית כמו הסלע האחרון שהידרדר, רגע לפני שלבה פורצת מלועו של הר געש. ואני הייתי הר הגעש. התנועה הקטנה שעשית הטריפה אותי, אז צרחתי עלייך “מה קרה?!?!?!?“. את, שכנראה התעצבנת מהתגובה, התקרבת אליי כדי להגיד לי משהו, אבל אני לא חיכיתי. ניצלתי את העובדה שפתחת חלון והמשכתי לצרוח “מה קרה, אז תחכי עם הג‘יפ דקה. ממהרת, חצופה“. לא קיללתי, כי אני לא אדם שמקלל, אבל פתחתי ג‘ורה מנומסת כמו שאומרים. את צעקת עליי בחזרה “אל תתפרץ לכביש, יכולתי לדרוס אותך“, אבל אני כבר לא הייתי במצב להקשיב, ונתתי לכל העייפות והעצבים שלי להיכנס בווליום גבוה לתוך ג‘יפ הקאיה הלבן והחדש שלך, שגם הוא עצבן אותי. צרחת עליי שאני פרֶח ושאת מקווה שאני לא גר בשכונה הזאת, אז צרחתי בחזרה “אני ועוד איך גר בשכונה הזאת, וסעי לי מהעיניים“. ונסעת. שמתי את התאומים בגן עצבני, וחזרתי לרכב עצבני, והסעתי את העולל לגן שלו עצבני, ונסעתי לבית קפה עצבני, וישבתי שם עם שירן עצבני והזמנתי הפוך רותח עצבני וקראתי עיתון עצבני.
ואז דמיינתי אותך, נוסעת לעבודה או הביתה או לפגישה עם הנכדים או עם הבת שלך שלא ראית כבר שבועיים כי היא גרה בצפון. דמיינתי אותך יושבת איתה ומספרת לה על הפרֶח שצרח עלייך על לא עוול בכפך, ואז דמיינתי אותך מקבלת טלפון מחברה ומספרת לה על החוויה הלא נעימה שהייתה לך איתי, ואז ממשיכה הביתה ומספרת לבעלך שרגא על הערס שגר בשכונה שלנו, ואומרת שהיום צריך ממש להיזהר כי לך תדע מי ידקור אותך ברחוב. וכל מה שרציתי זו הזדמנות אחת להגיד לך שאני לא כזה. שפשוט פגשת אותי בזמן לא טוב, וכשאני אומר זמן לא טוב אני מתכוון לחודשים האחרונים. נשבע לך שאני אדם אדיב, ושבכל מצב רוח אחר הייתי מנופף ביד כדי לבקש סליחה על שהתפרצתי לך לכביש.
אבל אני יודע שלא תהיה עוד הזדמנות, ומעצבן אותי לחשוב שאיפשהו בעולם יש איזו סבתא שמסתובבת עם דעה איומה ונוראה עליי, וגרוע מכך – שהדעה שלה מוצדקת. אולי אנחנו כאנושות צריכים למצוא דרך לאותת לזולת באיזה מצב רוח אנחנו נמצאים בכל רגע נתון. למשל, צמיד שמזהה את הפעילות המוחית שלך ומסמן לסביבה “עזבו, הוא לא הוא עכשיו“.
אני לא יודע איך קוראים לך, ומהתרשמות סטיגמטית ועלובה אני מניח שאת לא מקוראי הטור שלי, אבל אני משגר את הטור הזה כמו אדם שנתקע על אי בודד ושולח בקבוק עם מכתב אס־או־אס, בתקווה שמישהו ימצא אותו. סליחה, אישה עם פס אדום בשיער וג‘יפ לבן, באמת שלא התכוונתי. ורק שתדעי שמאז התקרית הקטנה שלנו אני מנסה בכל יום להיות נחמד בהגזמה למישהו אקראי. אז עשי טובה, אם איכשהו הטור הזה מגיע אלייך, קבלי את התנצלותי ותודיעי לי, כי כל הנחמדות הזאת מתחילה לצאת לי מכל החורים.
שלך, הפרֶח עם התאומים והפיוז הקצר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
