לא שיטת הממשל היא שתוקעת את ישראל כבר יותר משנה בלי ממשלה. יש מה לשנות בשיטת הממשל, אבל הלימבו הנוכחי נגרם בלעדית בגלל מצבו המשפטי האישי של ראש הממשלה. לפיכך ישראל נאלצת להתמודד עם בעיות ביטחוניות קשות מצפון ומדרום, עם גירעון הולך וגדל, ולאחרונה גם עם נגיף הקורונה, כשבראשה ממשלת מעבר מתמשכת, ובלי תקציב שנוגע לאתגרים האלה.
אבל אם כבר נקלענו למצב הזה, כדאי לנצל אותו כדי ללמוד כמה דמגוגיות היו שתי הסיסמאות שהפיץ הימין בשנים האחרונות. האחת נוגעת לעוינות ל"שלטון הפקידים". הדרג הנבחר הוצג כמי שבזכות התמיכה הישירה שקיבל מהציבור זכאי וראוי לקבל כל החלטה העולה על רוחו, ואילו הפקידים הוצגו כמי שכל עניינם לחבל בחופש הפעולה הזה, לטובת האג'נדה הפרטית שלהם.
ייאמר מיד: הדרג הנבחר ממונה על דרג הפקידים וקובע את המדיניות שיצטרכו לבצע, וההיררכיה הזאת היא ביסודו של כל משטר דמוקרטי. אבל האופן שבו פקידי משרד הבריאות, בראשות מנכ"ל המשרד משה בר־סימן־טוב, מנהלים את המשבר הקשה של הקורונה, ראוי שיפחית את נימת הבוז הנלווית לביטוי "שלטון הפקידים". כשם שמדינת ישראל אינה יכולה לחיות בלי דרג פוליטי נבחר שיתווה את המדיניות, כך אין היא יכולה להתקיים בלי דרג מקצועי מחויב, שיממש אותה על פי מיטב שיקוליו הענייניים. וכשם שאין להתעלם מהחשש שלדרג מקצועי תהיה אג'נדה אידיאולוגית משלו, שצריכה להיבלם על ידי הדרג הנבחר, כך אין להתעלם מהחשש הגדול שהדרג הפוליטי יבקש להכתיב עמדות הפוגעות באינטרס הציבורי הכללי – וצריך שיהיו גם מי שיעמדו מולו במצבים כאלה.
הסיסמה הימנית השנייה היא ההתנגדות לבג"ץ, ובעיקר לסמכות שנטל לעצמו לפסול חוקים של הכנסת. בשבועות האחרונים ראו אנשי הימין כיצד האפשרות הלא תיאמן מבחינתם של רוב למרכז־שמאל הופכת לריאלית, וכיצד אותו רוב קטן מתכנן לחוקק חוקים שיש בהם אופי פרסונלי, ואולי גם רטרואקטיבי. במקרה כזה, רק בג"ץ היה יכול להציל את הימין, ואילו כבר הייתה קיימת פסקת התגברות, גם בג"ץ כבר לא היה מועיל.
לא בשלים
השאלה הפוליטית הקשה ביותר שעלתה בשבועות האחרונים היא שאלת ההסתמכות על הרשימה המשותפת להרכבת ממשלה. לברית בין המשותפת לכחול לבן יש שני צדדים: אפשר לראות אותה לא רק כהתרפסות של שלושה רמטכ"לים לרשימה אנטי־ציונית, אלא גם כהיפתחות ראשונה מסוגה של מפלגה אנטי־ציונית לשיתוף פעולה עם מפלגה שבראשה עומדים שלושה רמטכ"לים, ובהם גם רמטכ"ל צוק איתן. בהוויה הישראלית, זה כמעט חזון אחרית הימים, במובנו החיובי.
אבל כשם ששיתוף כל מפלגה בקואליציה תלוי בעמדותיה ובנכונות שלה לקבל את הקונצנזוס המתגבש בין מפלגות הקואליציה, כך הדבר גם לגבי המשותפת. למרבה הצער, לא רק עמדות והתבטאויות ישנות, שלא הובעה עליהן כל חרטה, עומדות בין חברי המשותפת ובין המינימום שאמור לאפיין גם את השמאל הציוני, אלא גם עמדות עכשוויות. אם ח"כ עאידה תומא־סלימאן אומרת, בזמן משא ומתן עם כחול לבן, שאחת מדרישותיה הראשונות תהיה ביטול חוק השבות, ואם ח"כ אחמד טיבי מבהיר שמפלגתו תבקש למנוע מקואליציית מרכז־שמאל כל מבצע בעזה, הרי שטרם בשלו התנאים לשיתוף פעולה.
לפיכך, הדילמה העיקרית שנותרה, כמו בשתי המערכות הקודמות, היא בין ממשלת ימין צרה לממשלת אחדות. ההכרעה צריכה להיות בזכות האחדות. ישראל אינה יכולה להתמודד עם הסוגיות הדרמטיות העומדות לפתחה בממשלה צרה, כשעצם הלגיטימיות הציבורית של ראש הממשלה נתונה בערעור מצד מחצית מהציבור. ראוי לומר כאן מילה לאנשי בלוק הימין: תבעתם בימים האחרונים מיועז הנדל וצבי האוזר שלא להיכנע לשום לחץ, ולהיות מוכנים לשלם מחיר אישי למען ערכיהם. טלו קורה מבין עיניכם. גם אתם נתבעים לאומץ, קטן בהרבה, של עמידה מול ראש הממשלה במסר כפול: גם אם תשיג בדרכים עקלקלות רוב של 61, לא ניתן לך תמיכה בחוקים שפירושם קביעת תקדים של התחמקות איש ציבור ממשפטו. אנחנו תובעים ממך הקמת ממשלת אחדות, שתתרום לחילוץ המדינה מבעיותיה.
