מהפכות אינן מתרחשות ביום אחד. בדרך כלל הן תוצאה של תהליכים תודעתיים וחברתיים ארוכים שעולים לפני השטח ובאים לידי ביטוי פוליטי רק אחרי הבשלה ארוכה. גם הממד הפוליטי שלהם אינו מסתיים ביום אחד; לא אחת הוא נמשך חודשים ארוכים, ולפעמים גם שנים.
כשנסתכל בעתיד על השנה הפוליטית הסוערת שלנו, על שלוש מערכות הבחירות שלה (בינתיים), נראה אותה כשיאה של מהפכה בישראל. זהו גם ההקשר הראוי להבנת הניסיון של כחול לבן ליצור ממשלת מיעוט בחסות הרשימה המשותפת. תהליכים היסטוריים ותודעתיים ארוכים הביאו לשקיעתו של האתוס הציוני החילוני, ולעלייתו של אתוס חדש, יהודי, או אמוני. במערכות הבחירות של השנה הזאת, החלופה התעצמה והפכה לכוח פוליטי מגובש. הכוח הזה אינו "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זו גם לא העדתיות; גם היא כבר מאחורינו. גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעולי שנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות והמתנשאות.
זהו כוח חיובי, נושא חזון ובשורה עצמאיים, גם אם הוא עדיין לא מודע להם בשלמות ולא יודע לקרוא בשמם. זהו כוח של בעד, לא של נגד. כוח המבשר את עלייתה של הזהות היהודית כזהות המרכזית של החברה הישראלית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שעושה אותו להומוגני, מחויב ויציב. הלאומיים, המסורתיים, החרדים והדתיים־לאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד, והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כול יהודית.
מולו ניצב אוסף כוחות שלמעט ה"נגד", אין להם הרבה מן המשותף. הם "רק לא ביבי", אבל בעיקר כי הוא המנהיג הבלתי מעורער של הגוש היהודי, שהם מנסים בכל דרך אפשרית למנוע את עלייתו הסופית בחברה הישראלית. במרכזו של "כוח הנגד" הזה עומדת היום כחול לבן, המייצגת את "הישראלים" נושאי האתוס הציוני החילוני. המאבק של "הישראלים" נגד הכוחות העולים בחברה הישראלית לא התחיל היום. הם מודעים היטב לאיום על ההגמוניה שלהם, ועשו הכול בעשורים האחרונים כדי לעכב את התהליך ולמנוע מן "היהודים" להחליף אותם ולבסס הגמוניה חדשה בחברה. לשם כך הופעלו בעשורים האחרונים כל מוקדי הכוח שנותרו בידיהם: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה ועוד. לניסיון כזה לעכב התפתחות היסטורית הכרחית יש הגדרה ידועה במחשבה המדינית: קוראים לכך "ריאקציה". פעולת נגד. הכוחות שמנסים להחזיר את ההיסטוריה לאחור מכונים כוחות ריאקציוניים. כחול לבן מייצגת ריאקציה.
אף שיש למאבק הזה שורשים קודמים, אפשר להצביע על תחילתו בהופעתה של "שלום עכשיו". היא קמה בעקבות גוש אמונים וכנגדו, כדי להיאבק במתנחלים, שבחיוניות שלהם, באידאליזם הישראלי שלהם, בעוצמת הפריצה והתנופה ההיסטורית שלהם וביכולת ההגשמה שלהם, בישרו תהליכי עומק של חילופי דורות והנהגה בהתפתחות התחייה הישראלית. גם הסכמי אוסלו היו חלק מהמאבק הזה. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, הסביר כעבור שנים מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליות'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה".
הסכמי אוסלו נועדו לחסום את הכוחות העולים בחברה הישראלית ולהבטיח את ההגמוניה של "הישראלים" ומפלגת העבודה, אבל בפועל הובילו לקבורתה. עורמת ההיסטוריה: אי אפשר להילחם בה ולהישאר בחיים. היא אינה סולחת למי שאינו מוכן לקבל את דינה ומנסה לעכבה או ללכת נגדה.
הבלוק החוסם שהביא להקמת ממשלת אוסלו של רבין התבסס על תמיכה מבחוץ של ערביי ישראל. גם הסכמי אוסלו עצמם היו ניסיון להשתמש בערבים לצורך המאבק הזה. זו הייתה מטרת הבאתו של הארכי־טרוריסט יאסר ערפאת מתוניס לארץ ישראל, כפי שהעיד רון פונדק. היום אנחנו בשיאה של המהפכה האמונית הזאת, ושוב, בצר להם, "הישראלים" מנסים למנוע את עלייתו של הרוב היהודי בעזרת ערביי ישראל. אבל זהו קרב אבוד מראש. ההיסטוריה חזקה ממי שמנסה להכניס לה מקלות בגלגלים. שום קוניוקטורה פוליטית לא תעזור בזה. גם ברית עם הערבים נגד הרוב היהודי לא תועיל פה.
לכן היוזמה הזאת נתקלת כרגע בקשיים פוליטיים. אין לכחול לבן אפשרות פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.
