נגיף הקורונה, שהגיע לחיינו בסערה לפני כחודשיים, הצליח לעשות שמות בכל העולם בזמן קצר. בורסות מתרסקות, עסקים נסגרים, חברות תעופה מדוממות מנועים. בעת כתיבת שורות אלו נמצאים כ־25 אלף איש בבידוד בישראל. אפשר לשער שעד סגירת הגיליון המספר הזה יוכפל. אבל את כל זה אתם כבר יודעים. הנושא נלעס לעייפה בכל תוכנית טלוויזיה ומהדורת חדשות, ובכל פעם זכינו לתוספת מעטה מאוד של מידע חדש, ורבה מאוד של היסטריה. ימים יגידו אם ההיסטריה מוצדקת או לא. כך או כך: העולם בחרדה.
זה נראה כמו קטסטרופה שאת קיצה קשה לראות באופק. אבל יש הטוענים שאין רע בלי טוב וכל השטויות האלה, אז עצרתי לחשוב, אולי יש יתרונות במצב הזה. לא בחרדה, כמובן, לא בסגירת העסקים, לא בצניחת הבורסה, וכנראה – אם כי אני עדיין לא בטוחה בזה – כנראה גם לא בבידוד. יש אנשים שבאופן מוחלט הייתי מעדיפה שישהו בבידוד, ויפה שעה וחצי קודם. אלא במצב של שדות תעופה שוממים, שמיים ריקים, ושקט על פני תהום.
עת השתחררתי, התחלתי לתור את התבל – טיולים ארוכים או קצרים, ספונטניים או מתוכננים עד הבוקינג האחרון, בפיתוח מומחיות־על לאריזה קומפקטית, לעקיפת תורים וצ'ק אין, כבר ידעתי להסתדר בכל מקום, בכל זמן, בכל שפה. גם אחרי החתונה לא נח דרכוני ולא שקט, ולא שינו לנו היריון או לידה. המשכנו לקרוע את העולם.
היה כיף, בטח. שינויי האווירה, האוכל, השפה; הפרספקטיבה שכל אלה מביאים עמם; העולם של הילדים, שמתרחב; החברים החדשים; הנופים. מה רבו מעשיך וכל זה. קראתי פעם באיזה מגזין בחדר המתנה של רופא שיניים 11 עצות לחיים מאושרים. אחת מהן הייתה לתכנן טיול. לא לטייל אותו, אלא רק לדמיין: לחפש טיסות, מלונות, אטרקציות. לתפור חברים בדרך, לסגור רכב במחיר מצחיק. כל נקודה כזו שנסגרת – אושר. הטיול נמשך ככה הרבה יותר זמן.
אבל האמת היא שבזמן שתכננתי את הטיולים הייתי קצת שם. קצת לא כאן. קצת בדמיון. ובדמיון הזה הילדים מתנהגים פיקס, וכולם נראים ז'ורנל, ואנחנו מחייכים למצלמה ומאחורינו נוף עוצר נשימה. בכלל – הכול מושלם. זאת הייתה דרך לברוח מהחיים עצמם. זה לא תמיד רע, אבל זה הפך להיות כרוני.
בכלל, נראה לי שרובנו טסים הרבה יותר מדי. הטיסות זולות מדי, זמינות מדי, וקשה לסרב. אז אם פעם היינו טסים פעם בעשור, היום אנחנו טסים פעמיים, שלוש או ארבע בשנה, אחת לסקי, אחת טיול הכנה לטיול עם הילדים, פעם עם הילדים בקיץ, כי חם כאן ויקר כאן מדי, ופעם סתם, סיבוב עם חברות. לפעמים לסידורים. זה קל, זה שובר שגרה, וכידוע – הכול יש בחו"ל, וחו"ל זה ממש ממול. הושט היד וגע בו.
מנחם מנדל דוליצקי, שכתב את הלהיט של תחילת המאה הקודמת "אם אשכחך" הידוע בכינויו "ציון תמתי", נולד בפולין והיה ציוני נלהב. רק מה, במקום לעלות לארץ הוא בחר להגר לארה"ב ולקבוע בה את משכנו. כשאמרו לו, דחילק מנחם, למה אמריקה ולא ארץ ישרואל, אמר: אני לא יכול בלי להתגעגע לציון.
זה מה שטוב בקורונה: הווירוס הזה מחייב אותנו לקחת אוויר, ולעצור. אף אחד לא זז לשום מקום. לא מתכננים טיול לחו"ל. אין לאן לברוח, לא בדמיון ולא בפועל. אנחנו כאן עכשיו, בואו נראה מה יש פה. ואם קניון זה מסוכן ומסעדה זה מסוכן, אנחנו חוזרים לבסיס: פיקניק ביער. בלי הסחות דעת. בקומזיץ יש פחות סיכוי להידבק מבטיסת LY7355 לאיזה מחוז חפץ. כי האמת היא שבאופן אישי הגעתי לנקודת רוויה. תרבות השפע שנשאבתי אליה גורמת לי קצת בחילה.
אני מרגישה שיותר מדי שפע דוחה. השפע מוזיל את השפע עצמו, שכל כך התאמצנו להגיע אליו, וגורם לנו לזלזל בו. כשאמרתי לילדים שהשנה אנחנו לא טסים, זה לא החריב את עולמם, כנראה כי זה כבר לא משהו מיוחד.
אז ליבי עם העסקים והדיילות, עם היבואנים והקרוזים, באמת. ועדיין, אני מצפה לחופש הגדול שמעבר לפינה. למשפחה, לחברים, לפשטות ולמקומיות. שמעתי שמגניב פה.
