ההחלטות שקיבלה הממשלה בנוגע להתנהלות הציבורית סביב נגיף הקורונה זוכות לדיון או לביקורות במוקדים שונים, אך מיושמות ברובן. ישנם מקומות בהם מתייחסים להחלטות אחרת, או פשוט לא מיישמים אותן. חלקים מסוימים מן החברה החרדית, הסרים למרותו של הרב חיים קנייבסקי, החליטו שלא להשבית את הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות מתוך תפיסה ש"תורה מגנא ומצלא" (התורה מגינה ומצילה), ושביטול התורה יגרום לנזק ממשי יותר מאי-קיום הוראות הממשלה.
העמדה הזו מוזרה מכל בחינה. בראש ובראשונה, מבחינה הלכתית. לא חסרות קטגוריות הלכתיות הדנות בנושאים דומים, בהן ניתן למצוא חובה ציות מוחלטת להוראות, לרופאים ולשיקולים מקצועיים. כמו גם במקרים דומים מפורשים בהם דנו הפוסקים והכריעו לחומרא, דהיינו להחמיר בענייני פיקוח נפש. גם ההלכה הקובעת כי "שלוחי מצווה אינם ניזוקים" (תפיסה שבעיקרה באה לקבוע סדרי עדיפויות), מסויגת במפורש במקום "דשכיח היזקא" (שהנזק מצוי). התפיסה הקובעת כי לימוד תורה דוחה עיסוק בענייני נפשות לא מתיישבת עם ההלכה המתרחקת באופן עקבי מסגנון שיקולים מיסטי שכזה. ההלכה קובעת במפורש כי אסור לסמוך על הנס ושיש להתנהל לפי הדרכים המוכרות לנו מן המציאות הטבעית והאנושית.
אולם הבעיה החמורה יותר בעיניי היא הגישה שהפכה להיות ברירת מחדל כמעט בחברה החרדית – יחס תמידי של התבדלות עקרונית. דין אחד לחברה בישראל ודין אחד לחברה החרדית. ההתבדלות הזאת מבטאת נקודת מוצא בסיסית של חלקים בחברה החרדית החושבים תמיד בצורה מגזרית. חשיבה היוצאת מנקודת ההנחה שההכרעות הכלליות צריכות אישור מחודש בכל פעם כדי להתקבל גם בחברה החרדית. לכל שאלה מתלווה בדרך כלל יחס מסתייג, חשדן, המבקש "דעת תורה". כאילו מלכתחילה צריך להיאמר משהו אחר, מוזר יותר, על סף הלא רציונלי. כשדברים נאמרים באופן כזה הם עוטים הילה של דברי אמת בעיני ציבור מסוים, כיוון שזה מגיע ישירות מהשמיים, לא משהו שהיינו חושבים עליו בעצמנו.
יתכן שלחשדנות הזו יש על מה לסמוך. אי אפשר לבטל את השורשים שלה ואת העובדה שהיא לא נולדה מאַין. ועם זאת, או שמא דווקא בגלל זאת, היא הפכה להיות בלתי הגיונית בעליל ואף שערורייתית. הכרעות הנוגעות לנגיף הקטלני אפשריות רק בגלל שיש להן אופי מערכתי וממוסד. ניתן לחלוק על אופי ההחלטות או על ההיגיון שבהן, ניתן לחשוב אחרת, ניתן אף לחשוב על כך שהערך של לימוד תורה גובר על ההוראות הספציפיות הללו, בהעדר סכנה ממשית. אבל בסופו של דבר, זלזול עקרוני בחוקים שקבעה הממשלה כחלק מן המאמץ הקולקטיבי למגר את הווירוס הקטלני, הוא לא קביל. דווקא לומדי הלכה, הרגילים ללמוד ולהבין את האופי הממוסד והמערכתי של מוסד חוקי, הרגילים לדון בשאלות משפטיות ודתיות ולהבין את הכוח שיש לקבלת להחלטות בלי קשר לדעה האישית, דווקא הם אמורים להיות הראשונים להבין את הצורך בהתלכדות קולקטיבית סביב שאלות דומות.
אינני מן האנשים החושבים על קדושה אבסולוטית של החוק, יש אפילו חוקים שיש מקום להפר אם תופסים אותם כבלתי מוסריים בעליל. אולם כאשר המדינה מתלכדת באופן מערכתי כדי להציל נפשות, תוך כדי שיקול דעת ושימת לב ובהתייעצות תכופה באנשי מקצוע, תהיה זו שערורייה של ממש לחבול ולפגוע במאמצים הללו.
האופי המתבדל של החברה החרדית פוגע בראש ובראשונה בה, הן מבחינה חינוכית והן מבחינה מנטלית. זה אופי שמחנך בסופו של דבר לחוסר סולידריות, לחוסר אחריות, לְבּוז לכל ממסד ולכל מערכת, לחוסר בגרות ולחוסר הבחנה בין עיקר וטפל. זהו חינוך המטפח אופי שרירותי הבז למקצועיות ולהחלטות השקולות והמדודות. במקרה הטוב זהו חינוך המפתח תגובות אוטומטיות הנובעות מעמדות מיסטיות לא רציונליות. תגובות שאין להן זכר בהלכה המכירה בכובד המשקל של שאלות הנוגעות לאחריות ציבורית. במקרה הגרוע ביותר זהו חינוך הגורר בורות סתמית והתייחסות מזלזלת ונפשעת ביחס לכל שאלה רצינית.
את הדברים האלה אני כותב בצער, כמי שבא מן החברה החרדית. אני חושב שהפנִייה של גופים בחברה החרדית לרב קנייבסקי, תלמיד חכם מבוגר מאוד, שאין לו פניוּת ואפשרות לעסוק בשאלות הרות גורל שכאלה. מציגים בפניו מציאות מורכבת מאוד באופן מעוות, חלקי וחובבני עד לאבסורד, ומבקשים לנהל חברה על פי מילה או שתיים שהוא אמר. זו פנייה הרסנית. התלמוד קובע כי אדם זקן לא יכול לדוּן כי אין לו פניוּת נפשית לעשות זאת.
לא חסרות הוראות אחרות בחברה החרדית: הרב אשר וייס, הרב שלום כהן, הרב דוד יוסף, הרבנים הראשיים, ועוד רבים וטובים. כולם פסקו פה אחד שיש לקבל את סמכות הממשלה בנושאים הללו. האנשים שמגבים את הלך הרוח החובבני הזה של עסקנים שלא יודעים לחשוב ברצינות על סוגיות מורכבות לא יוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", אין לכך כל לגיטימציה.
למרבה הכאב, יהיה זה מאוחר להתלונן על שנאת חרדים שתִּפשה בחברה בעקבות זאת. אי אפשר לזלזל כך בענייני נפשות ובמאמצי המדינה למנוע מגפה ולצפות שלא יהיו לכך השלכות מצערות. זהו מצב שמחלל שם שמים, פשוטו כמשמעו, ובמקום שיש בו חילול שם שמים אין חולקים כבוד לרב, לפי קביעתו של התלמוד. ויפה שעה אחת קודם.
