השבוע בדף היומי: מסכת שבת דפים ט-טו
כדרכה של הגמרא, הדרך מנקודה א' לנקודה ב' עוברת דרך כמה וכמה תחנות ביניים אסוציאטיביות. וכך בדף י של מסכת שבת אנחנו פותחים בסוגיה על המלאכות שאסור להתחיל סמוך לשבת, מתגלגלים לדיון אודות שעות קבלת קהל של דיינים, ונסחפים לשעות האכילה שלהם ושל אחרים.
וכך מפרטת הברייתא המוזכרת בגמרא: האוכלים בשעה הראשונה של היום הרי הם כאוכלים מאכל לודים (שהיו אוכלי אדם). האוכלים בשעה שנייה – כאוכלי מאכל ליסטים. שכן, הגנבים היו עסוקים כל הלילה ובשעה הראשונה הם עוד ישנים. אבל ברגע שהם קמים, הם מיד מתפנים לאכילת הטרף שלהם. האוכלים בשעה השלישית הם היורשים – אלה שאין להם דאגות פרנסה, אבל יש להם שפע זמן ואוכל שלא התאמצו להשיג. השעה הרביעית היא שעת מאכל הפועלים, שהרי אלה לא יכולים להרשות לעצמם להפסיק את העבודה באמצע, אחרת בעל הבית יפטר אותם. והשעה החמישית היא שעת מאכל כל אדם.
רב פפא טוען שסדר הדברים הוא קצת אחרת: בשעה הרביעית מאכל כל אדם, ואילו הפועלים מתפנים לאכילה רק בשעה החמישית. בשעה השישית יושבים לאכול תלמידי החכמים שעד אז ישבו בדין ושפטו את בעלי המחלוקת.
לכאורה יש כאן רשימה אינפורמטיבית יבשה ולא ממש חשובה; מעין לו"ז יומי של איזו מסעדה פוטנציאלית שהסועדים עוברים בה במשמרות. אלא שקשה להתעלם מניחוח הביקורת שעולה מבין השורות, כשניתן לחלק את הסועדים לשתי קבוצות עיקריות: אלו שיש להם פנאי לסעוד ואלו שאחריות גדולה יושבת להם על הכתפיים, ומונעת מהם להתפנות אפילו לעיסוק בסיסי כמו אכילה. החלוקה הזו מלמדת אותנו שהגמרא לא סתם פותחת בתיעוד חוויות קולינריות כדי לשתף אותנו בהווי החיים של בני התקופה. הברייתא שמופיעה בה לא באמת מבזבזת לנו שורות יקרות כדי לספר לנו מתי הלודים נוהגים לאכול ומתי היורשים מנשנשים. להפך: היא מקדישה את השורות הללו כדי ללמד אותנו כללי התנהגות שירחיקו אותנו מהווייתם של אוכלי חינם.
מעניין שבין הפרזיטים הנ"ל מצויים גם היורשים, אלה שלא עמלו לטובת כספם. מילא גנבים או גונבי נפש קניבלים. אבל מה יש לנו נגד מי שזכה בירושה טובה? מה הם אשמים שהרוויחו כסף בקלות, הם עשו משהו רע? לא ממש. אבל נראה שהם גם לא ממהרים במיוחד לעשות משהו טוב. אם נציץ רגע בלו"ז הצפוף של הקבוצה השנייה – זו המורכבת מפועלים, תלמידי חכמים ואנשים מהשורה – נראה שאין בתוכם הבחנה בין מי מהם שהוא יורש או עשיר; פועל או בעל מלאכה עצמאי. חלקם לא מתפנים לאכילה מפני שהם עוסקים בפרנסה וממילא בהנעת הכלכלה, והאחרים לא מכניסים שום דבר לפה לפני שטיפלו בצורכי ציבור ובניהול מערכת החוק.
צורכי ציבור הרי תמיד יש. גם אם לא הגעת לדרגת דיין, יש משהו שתוכל לעשות לטובת החברה כך שתהיה מספיק עסוק בכדי לדחות את ארוחת הבוצר שלך. כשהיורשים מתפנים לאכילה מוקדמת ונטולת דאגות, הם למעשה מפרישים עצמם מהציבור. הם לא רואים עצמם מחויבים להנעת הכלכלה או לשיפור פני החברה. הגמרא רומזת לנו שאכילהבהולה וחפוזה כדרכם של גזלנים מלמדת על שחיתות המידות. מאכל לודים בשעה הראשונה של הבוקר אינו מלמד על קניבליזם התוקף מנומנמים שהרגע פתחו את הבוקר, אלא מהווה שיקוף לדמותו של אדם שרוקן עצמו מתוכן משמעותי עד שהוא כמו אוכל את עצמו מבפנים. ואם התמזל מזלך לרשת טוב, אולי תצליח לנצל את הירושה הטובה הזו לא לצריכה עצמית אלא לצורך הרבים.
