החלטת הממשלה לאשר לשב"כ לבצע מעקב אלקטרוני במטרה לאתר חולי קורונה היא משהו שמדינת ישראל עוד תצטער עליו צער רב. נכון, בנקודת הזמן הנוכחית נראה שכל מה שיכול לסייע במניעת הפצתה של מגפת הקורונה הוא צעד מבורך, אבל מדינת ישראל תתקיים גם עוד הרבה שנים אחרי שהמגפה הזו תהיה מאחורינו כך או אחרת. חשוב לזכור, מגפת הקורונה היא עניין נורא, אבל היא לא איום קיומי על מדינת ישראל. גם אם מדינת ישראל תיכשל במאבק למנוע את תפוצת הנגיף ומאה אחוז מאזרחי המדינה יידבקו בו (תסריט דמיוני לגמרי), מדינת ישראל תמשיך להתקיים גם לאחר מכן. פצועה וחבולה אך קיימת.
נכון, הקורונה היא צרה צרורה, וסיכון ממשי לחייהם של בני אדם, אבל השאלה היא איזה נזקים יישארו אתנו מהמגפה הזו לטווח רחוק, ומה מהנזקים הללו יהיה מעשה ידינו. בעולם הרשתי והממוחשב מאוד שלנו, עם יכולות טכנולוגיות גבוהות ואפשרות לנתח "ביג דאטה" באופנים שהאדם הרגיל אפילו לא מדמיין, מדינות מחזיקות במידע רב מאוד על האזרחים שלהן. המרחק בין היכולות הטכנולוגיות הללו ובין חיים במדינה שבה השלטון יודע כל דבר על כל אחד מאיתנו הוא קטן מאוד. למעשה, הדבר היחיד שמונע מהמדינה לעקוב בפועל אחרי כל אחד מאיתנו בכל רגע הוא מגבלות שהגוף הזה שנקרא "מדינה" מחיל על עצמו. הוא מחיל אותן כי הוא יודע שזה מה שאנחנו האזרחים דורשים ממנו. אנחנו עושים את זה בכל מיני אמצעים, בין היתר באמצעות 120 חברי הכנסת, נציגי הרשות המחוקקת, שתפקידם לפקח על הממשלה, שהיא הגוף שמחזיק ביכולות השלטוניות.
ההחלטה הנוכחית בעייתית מאוד משתי סיבות. הראשונה: עד כה היו ברורים לפחות לכאורה גבולות הגזרה שבהם מותר לשב"כ להשתמש במידע הרב מאוד שהוא מחזיק על התנועות של כולנו. בפשטות: שמירה על ביטחון המדינה ומניעת טרור. כל פריצה של הגבולות הללו תיצור את הלגיטימציה לפריצה הבאה. יהיה קשה מאוד להסביר, למשל, למה שימוש במידע הזה להתמודדות עם מגפה הוא לגיטימי, ולעומת זאת שימוש בו לצורך לכידת רוצח סדרתי הוא לא לגיטימי. אם המדד היחיד הוא הצלת חיי אדם, יש כל מיני דרכים להציל חיי אדם. בסופו של דבר מה שיקרה הוא שהמידע הפרטי והמסווג ביותר על כולנו ישמש לעוד ועוד מטרות, ומשם ועד לזליגתו למעקבים אינטרסנטיים – הדרך הרבה פחות ארוכה משנדמה.
בנוסף, העקיפה של קבלת אישור מהכנסת למהלך הזה גם היא מסוכנת מאוד. הנאמנים שלנו, הציבור, בהגנה על זכויותינו מול הרשות המבצעת, הם חברי הכנסת. בכל ועדה, ולו הקטנה ביותר, יושבים ח"כים מהקואליציה ומהאופוזיציה. הם שומרי הסף של הממשלה (ולא הפקידים והיועמ"שים, כפי שיש מי שחושב בטעות) והתפקיד שלהם הוא לדאוג שהזכויות שלנו לא נרמסות בידי מי שהכוח השלטוני הרב כל כך מצוי בידיו. לא היועמ"ש (שאישר את המהלך, כידוע) מופקד על שמירת האינטרס של הציבור, אלא האנשים שאנחנו, אזרחי ישראל, בחרנו רק לפני שבועיים בדיוק בשביל זה. נכון, כנראה שוועדת המשנה לשירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת היתה מאשרת לממשלה לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה. אבל עצם העובדה שבפועל זה אושר ללא בקרת כנסת – מסוכנת. נקבע כאן תקדים שצריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שלא ישמש בשום צורה בעתיד. וגם התברר שמי שחושב שהיועמ"שים מסוגלים להיות שומרי סף ברגע האמת של פגיעה בזכויות אזרחים (ולא כשמדובר על מחיצות בהופעות), פשוט חי בסרט.
נכון, למרות שתי הבעיות הללו ההחלטה היא כנראה בלתי נמנעת. כך או כך היא היתה מתקבלת כי בזמני חירום נעשה שימוש בצעדי חירום. ככל הנראה זה גם מה שאזרחי ישראל רוצים, עם כל הסכנה והבעייתיות שבדבר. למרות זאת, הכדור עבר כעת למגרשה של הכנסת, שחייבת לקרוא את הממשלה לסדר למרות שהיא עדיין לא כנסת מתפקדת במלוא מובן המילה. היא חייבת להקים מיד ועדות זמניות ולקיים בדחיפות דיון בפורומים המתאימים על ההחלטה שהתקבלה בממשלה. זאת כדי לוודא שלפחות הנזק שנוצר לפרטיות של אזרחי ישראל יהיה הקטן ביותר שאפשר. זה מינימום בקרת הנזקים שחייבת להיות כאן, ובתקווה שבאמת לא נצטער מאוד בעתיד על הצעד שנעשה הלילה (ב').
