האגדה מספרת על ממציא משחק השחמט, שהוזמן אל הקיסר. ירום הודו שאל אותו מה ירצה בתמורה למשחק המשובח שהביא לעולם בכלל ולכבוד הממלכה בפרט, והממציא ענה מיד תשובה צנועה ומפתיעה: גרגרי אורז. על המשבצת הראשונה הנח בבקשה גרגר בודד, אדוני הקיסר, ובכל משבצת שמגיעה לאחר מכן פשוט תכפיל את המספר. זה הכול. הקיסר התפלא על הממציא, שאמור היה להיות אדם חכם, והנה ביקש לעצמו בסך הכול כמה גרגירי אורז. הוא כמובן הסכים מיד לבקשה. המשבצות הראשונות היו קלי קלות. גרגר, שני גרגירים, ואז ארבעה ושמונה ואז 16. אבל העבודה התקדמה, ודי מהר התברר כי בעוד במשבצת ה-15 היה מדובר על קילו אורז בלבד, במשבצת ה-25 צמח התשלום לטון, אלף טון במשבצת ה-35, ובמשבצת ה-55 כבר היה מדובר על יבול האורז העולמי השנתי כולו. ונותרו עוד תשע משבצות.
קשה לאדם הסביר שאינו מתמטיקאי להבין מהו "גידול מעריכי" או "גדילה אקספוננציאלית" בלע"ז, וזוהי אחת הבעיות בלנסות ולהסביר לאנשים עד כמה מדבק נגיף הקורונה. בסך הכול קצת יותר מ-300 חולים יש בישראל, לאן זה כבר יכול לגדול, רובנו אומרים; ולא באמת מצליחים לראות בדמיוננו את המשבצת העשירית, שלא לדבר על המשבצת ה-30. ואנחנו לגמרי בהתחלה. במשבצת החמישית, אם לא השלישית.
בהתאם לגידול בהדבקה, כך מנסים גם גורמי הממשלה בכלל ומשרד הבריאות בפרט להגדיל את האזהרות שהם משווקים לציבור. התקשורת היא זו שעושה את העבודה בהדהוד המסרים הנ"ל.
אלא שבנקודה הזו, התקשורת – ובעקבותיה וכולנו – נתקלים בבעיה ששמה אוצר מילים. גרגרי אורז ונגיפי קורונה יש כחול אשר על שפת הים, אבל העברית מוגבלת במספר המילים שמבטאות סכנה ואזהרה. וכך יוצא שמהר מאוד, למעשה אמש, כבר הוזהרו צופי ערוץ 12 למשל ב"אלפי חולים עלולים למות בישראל". זה כבר לא "הסגר", או "מגפה", פה כבר הגענו למוות. של אלפים. אוקיי, אבל מה השלב הבא? אם אנחנו רק במשבצת החמישית או השישית בלוח הזה, כמה משבצות יעברו עד שנגיע ל"טבח" ו"שואה"?
הפעם זוהי אינה ביקורת על תקשורת לא אחראית. ההפך. ככלל (למעט כתב החוץ של ערוץ 12 ערד ניר בימים הראשונים, שפרשנויותיו אז היו על גבול ההפקרות), היא דווקא אחראית מאוד בנושא הקורונה; באולפנים אפילו התחילו לשמור על מרחק סביר בין שדרנית לפרשן וחוזר חלילה; הפעם הבעיה הפוכה. התקשורת מצלצלת יותר מדי חזק בפעמוני האזהרה, ולא מותירה משהו לימים ולשבועות הקרובים. וכמו שבעיתונים יש גבול לגודל הפונט ולכמויות הצבעים השחור והאדום עד שכבר העין לא קולטת את גודל האסון שהדימויים הללו רוצים להעביר לקורא, כך גם כאן ישנה סכנה לא קטנה שבעוד מספר מועט של ימים המילים הגדולות והבאמת מפחידות הללו – "מוות של אלפים", לדוגמה – יהפכו לעוד משהו שאומרים בטלוויזיה, רגע לפני הפרסומות, כשאנחנו בדרך למטבח להביא פיצוחים.
ואז מה נעשה?
