הקורונה, שהתפרצה לכולנו לחיים ושיבשה הכול, הצליחה להעלות לי את הסעיף. או לפחות, תופעת לוואי שלה הצליחה.
כחלק מהמאבק בהתפשטות הנגיף, יוצאים חדשים לבקרים נהלים, הנחיות, איסורים ושלל משבשי חיים שכאלה. עזבו אותי מהאיסור לשהות במרחבים ציבוריים סגורים, מהשינויים בתחבורה הציבורית ואפילו מהצורך לשמור מרחק של שני מטר אחד מהשני. בקטנה. אני יכולה לחיות עם זה. מה עיצבן אותי כל כך אתם שואלים?
ובכן, האיסור לקיים התקהלויות גדולות. זה התחיל ב-5,000 משתתפים באירוע, ירד למאה משתתפים ועכשיו עומד האיסור על מקסימום של עשרה אנשים. מניין. ולא, זה לא כי התבטלו לי הופעות שתכננתי ללכת אליהן, או כי ארגנתי מסיבת ענק והיא התבטלה. שום דבר מהסוג הזה. חתונות הן הבעיה שלי.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני בעד חתונות, וכמה שיותר מהן. אין יותר משמח מזוג שמצאו אחת את השני והחליטו שמעכשיו הם רוצים לחיות ביחד עד קץ כל הימים. כן, זה עולה לי בכסף, בשעות עבודה מבוטלות ובערב שיכולתי לבלות אותו אחרת, אבל וואלה, אני באמת שמחה בשבילם.
ואז הגיעה ההנחיה שלא לקיים אירועים גדולים, והתחלתי לשמוע מסביב על זוגות שמתבאסים כי במקום לקיים חתונה גדולה ייאלצו לצמצם אורחים להסתפק במאה מוזמנים. בראש עברה לי המחשבה שרבאק, תשמחו במה שיש לכם, תחגגו עם האנשים הכי קרובים לכם, וכשכל הטרפת הזו תגמר, תוכלו לקיים את מצוות החתונה במלוא הדרה. תוציאו לכולנו את העיניים מצידי.
ועכשיו אומרים שאסור יותר מעשרה אנשים במקום אחד. וואחד צמצום. וקולות השוד והשבר שאני שומעת מצד זוגות שאמורים לעמוד ממש בימים אלו מתחת לחופה, רק מתגברים. פה נשברתי. מעבר לעובדה שהמוח היהודי אלוף בלמצוא פתרונות יצירתיים בשעת משבר, ויש לא מעט כאלה לאורך ההיסטוריה שלנו, הזוגות האלה מפספסים את העיקר.
העיקר הוא לא כמות המוזמנים, או האולם, או הצלם, או השמלה, או עם איזה שיר תלכו לחופה. העיקר הוא אתם. כן, אתם, שניכם. את והוא. אתה והיא. מצאתם אחד את השנייה ולהפך. ולא מעט מכם גם יודעים כמה זה היה קשה. כמה הייתם צריכים להתאמץ בשביל להגיע לרגע הזה.
אז כן, תכננתם את הערב הגדול לפרטי פרטים ורציתם שהוא יהיה בדיוק כמו שחלמתם, ובום, זה מתפוצץ לכם בפרצוף. זה לא יקרה. אז תתבאסו רגע או שניים. וזהו. תבינו מה היום הזה אמור להיות: שלכם ובשבילכם. וכל האנשים שהזמנתם? בשביל לשמח אתכם. לא אף אחד אחר. זה שלכם, אז תחזירו את הערב הזה לבייסיק, למה שהוא היה אמור להיות מההתחלה.
תתחתנו בחוג מצומצם של המשפחה, תזכרו שאתם אוהבים ואהובים ובעזרת השם תוכלו ממש בקרוב לחגוג כאילו אין מחר. או אולי כאילו יש מחר ועוד הרבה מאוד מחרים של שניכם, יחד.
ועוד דבר אחד קטן. מינורי. תסתכלו רגע מסביב ותראו את החברים שלכם, את האחיות שלכם, את בני הדודים או אפילו הדודות שבניגוד אליכם, לא כל כך הצליח להם. אלה שעדיין רווקים. אלה שעדיין מייחלים, בכל יום, למצוא עם מי לחלוק את המשך חייהם. והם מקבלים הצעות שידוכים מכיוונים שונים, מתחברים לאפליקציות שונות או אולי אפילו מתחילות עם מי שמצא חן בעיניהן – כמעט כל האמצעים כשרים בדרך לזוגיות המיוחלת.
ועכשיו מה? הפתעה. גם לדייטים אי אפשר לצאת. כי אין מקומות לשבת בהם, מזג האוויר לא מפתה והאמת? לכי תדעי אם הבחור המיועד הוא לא במקרה חולה הקורונה הבא עלינו פחות לטובה.
אז כן, חתונת חלומותיכם לא יצאה אל הפועל, ולפחות בזמן הקרוב לא תזכו לפזז על רחבה מלאה בחברים ובני משפחה שחוגגים יחד איתכם, אבל אז מה. אתם ביחד וזה מה שחשוב.
תתחתנו כאילו כולם שם איתכם, תשמחו כאילו אין צרות בעולם ותאהבו אחת את השני כאילו רק שניכם קיימים בעולם.
מזל טוב!
