היו אלה עשר דקות בצהריים, מתוקות מדבש, שבהן הבנתי שאנחנו נמצאים בעיצומו של רגע היסטורי. זה קרה כאשר איה ישבה מול המחשב בפיג'מה, תלתליה פרועים, עיניה פעורות. על המסך נראו משבצות קטנות עם חבריה לגן, ואחת האמהות הקריאה להם סיפור בהתנדבות. היא שלחה את ידיה לעבר המסך, השתוקקה לגעת בהם ולא הצליחה.
עשרים ריבועים קטנים על המסך, זה מה שהיא כנראה תזכור מהקורונה. איך ברגע אחד נשמטה ממנה חוויית חיים בסיסית – לפגוש את חבריה לגן, לשחק איתם, לריב איתם – והוחלפה בפתרון סינתטי.
רק בדיעבד התברר שהקורונה הכניסה משב רוח בריא לביתנו. ילדים יודעים לאסוף את עצמם ברגעי משבר. פתאום הילד שבימים כתיקונם מגן על הכניסה לחדר שלו בחירוף נפש יוצא החוצה למטבח ושואל אם אפשר להכין בלינצ'ס לכולם, ואחיו מפעיל את היוטיוב ומחליט לאלתר שיעור בלט לאחותו במקום זה שהתבטל לה.
מעולם לא חשבתי שרגע השיא של היום שלי יהיה בשיעור הזומבה שהתעקשנו לקיים, תוך שמירה על מגבלת ההתקהלות של עשר נשים ומדידת מרחק של שני מטרים. הרי אני פוגשת אותן כל שבוע, מה כל כך מיוחד במעמד הזה? ובכן – לפגוש אנשים. כל הדברים האלה שנראים לנו כל כך טריוויאליים בחיים, ופתאום וירוס קטן מגיע ומזכיר לנו כמה הם לא. אפלטון אמר שהצורך הוא אבי ההמצאה, ויש מי שמאמינים שימי הקורונה עומדים להכניס אותנו לעידן טכנולוגי חדש. "אנשים יגלו את פלאי הלמידה מרחוק", משפשפים חובבי הגאדג'טים את ידיהם כזבובים נלהבים. הרשו לי להמר שלא כל כך מהר. נכון שהשבוע נרשמו כמה פתרונות יצירתיים בניסיון להחליף את חיי החברה שנלקחו מאיתנו. אמנים עלו על במת הזאפה להופיע מרחוק, רבנים ומרצים החלו להעניק שיעורים בשידור חי בפייסבוק. המצוקה המשותפת בהחלט יצרה את אחת משעותיה היפות של האנושות. היה מרגש לראות את האיטלקים מצטרפים לשירת המונים מבעד לתריסים, ועוד יותר מרגש לצפות בתלמידי מרכז הרב מקפצים על המרפסות כדי לשמח חתן וכלה ביום חופתם. אך כל אלו לעולם לא יחליפו את החיבוק והנשיקה, את לחיצת היד ואת ה"אמא, חברה יכולה לבוא לישון אצלי?". כמו הזמיר המלאכותי שניתן לקיסר סין רק כדי שיבין כמה הוא כמה לשירת הזמיר האמיתי, תקופת הקורונה מעבירה אותנו שיעור חשוב – הנה, היא זועקת, ככה יהיו חייכם אם תבססו את האינטראקציות רק על טכנולוגיה. ככה זה ייראה – טכני. מאולץ. נטול חדוות חיים. שום פיקסלים לא יחליפו את מגע הכתף המחבקת ואף מסך טאץ' לא יצליח לבטל את הצורך בקשר מוחשי.
ההודעה על שימוש באמצעי איכון לצורכי ניטור חשודים בקורונה גררה אחריה תגובות זועמות. מימין ומשמאל הביעו חשש שמדובר בפרקטיקה מסוכנת, מדרון חלקלק שיגלגל אותנו היישר לזרועות 1984 של אורוול וחזיונותיו האפוקליפטיים. גם אני תהיתי מה יעלה בגורלי כאשר בעלי יגלה את מסלול השופינג שטרחתי להסתיר ממנו על ידי תשלום במזומן, ולמה לא חושבים במשרדי הממשלה גם על עניינים כמו שלום בית, להלן זכותה הלגיטימית של כל אם ורעיה להחביא בתא המטען את הג'ינסים החדשים שלה בלי שתיחשף בקלונה.
בכלל, כל עניין השיימינג למסלול חייהם של נשאי קורונה גרם לי לשקול ברצינות לבנות לעצמי מסלול חלופי, שיכלול גיחה אינטלקטואלית לספרייה הלאומית, בוקר של התנדבות עם קניות לקשישים סיעודיים וערב בהופעה של זמר מחתרתי מוערך. אם חלילה אדבק במחלה – לפחות יחשבו שיש לי חיים מעניינים. אלא שהאישה מתכננת ונתניהו משבית חצי מהמשק, ועכשיו זה באמת הולך להיות מביך, כשאמצעי האיכון יגלו את כל המקומות שביקרתי בהם בנטפליקס.
האמת, קצת מוזר שאנשים נזכרים להיות היסטריים כשמדברים איתם על אמצעי איכון. רק שאבין – גוגל עוקבת אחריכם כבר שנים, פייסבוק יודעת בדיוק לאן אתם גולשים בשעות הקטנות של הלילה. אמצעי איכון? זה מה ששובר אתכם? שאיזה פקיד אפרורי בשב"כ ידע שעצרתם במפגש השייח'? אמא שלי תמיד הייתה אומרת שאפשר לעמוד על אופיים של אנשים ברגע שמשנים להם תוכניות. מי מגיב בנחת ומי נכנס לסחרחרה. מי מרוכז בעצמו ומי ער לצורכי העולם שמקיף אותו. היה ברור שהבלת"מים לא יפסחו מעלינו, וכאשר המגבלות הוחמרו ונאסרה התקהלות של מעל עשרה אנשים הבנו שזה הסוף. כבר חצי שנה שהבן האמצעי שלי לומד לבר־מצווה, שככל הנראה לא תתקיים בזמן הקרוב. הקייטרינג בוטל, הצלמת חוזל"שה, האורחים קיבלו הודעת דחייה והילד נותר לבדו עם נרתיק התפילין החדש שסבתא קנתה לו, ובלעדיה – כי גם היא בקבוצת סיכון ולא יכולה לבוא. וכך, כשכל תקוותיו נגוזו, הוא ניגש אלינו ואמר: "לא נורא, תסתכלו על הצד הטוב של העניין – את הבר־מצווה שלי אף אחד לא ישכח".
איזה ילד פלא אתה, נבו. ייקח חודש, ייקחו שנתיים, אבל מילה של אמא: עוד יבואו ימים טובים ונחגוג לך את הבר־מצווה הכי שמחה בעולם.
