והימים ימי קורונה. איך הכול הזוי כאן, איך הכול התהפך עלינו, ככה, בתוך שבועיים. למי אכפת מהבחירות עכשיו, למי אכפת ממחירי השכירות, מהתשלום לוועד הבית, מהמייל שצריך לשלוח מחר על הבוקר, מהמתנה שצריך לקנות לגננות לפסח. למי אכפת ממשהו בכלל. עכשיו שורדים, עכשיו צולחים את הימים, עוד יום, ועוד יום, ועוד אחד, עד שהנגף יחלוף, עד שהפחד יתפוגג, ובינתיים – החיים מצטופפים תחת הצל של עצמם, אין ודאות, ואין שקט, ואין ציפייה. יש רק את מה שיש עכשיו, את החיים כמות שהם. זה לא מעט לעת עתה, זה לא מעט.
*
החרדות מכרסמות בי. בשביל לחיות צריך כסף, ומאיפה נביא כסף עכשיו. זה כבר כמה שנים שאני בונה את עצמי כעצמאי, והנה עכשיו הכול מתפורר לי. כל ההרצאות שלי לחודשיים הקרובים בוטלו בבת אחת. כל השיעורים שהייתי צריך להעביר נדחו למועד לא ידוע. שירה אשתי מעצבת תכשיטים, מי בדיוק הולך לקנות תכשיטים בימים הדפוקים האלה. מאיפה נביא כסף עכשיו.
*
יש לי זיכרון עמום וחריף ממלחמת המפרץ, הייתי אז בן ארבע, והייתה אזעקה בירושלים, ואמא שלי עצרה את האוטו שלה ברחוב שמעוני, ליד בית הכנסת, והוציאה אותי מהאוטו, ורצה איתי לאיזה בית, ושמה עליי מסכה בכוח, וניסתה להגן עליי. זה לא זיכרון צלול, אבל אני זוכר את אמא שלי מכאיבה לי עם המסכה, ואני זוכר את התחושה שהתפזרה לי בגוף, תחושה שמשהו אמיתי קורה כאן עכשיו, וזה לא משהו טוב. אני חושב על חיה, הבת המתוקה שלי, היא כבר מבינה הכול, אין לי סיכוי לגונן עליה מפני הטירוף שמתחולל עכשיו. אילו זיכרונות ייצרבו בה בימים האלה, איך אני שומר עליה מפניהם. איך אני שומר על עצמי.
*
אי ודאות, זה הסיפור, זו ההוויה, אלו הימים. אי ודאות זה תיאור מדויק למה שאני מרגיש עכשיו. אני חושב על המילים האלה, "אי ודאות". מעניין לתאר תקופה על דרך השלילה. זו לא תקופה של "ספק", זו תקופה של "אי ודאות", ויש הבדל. כשהימים ימי ספק, יש את הספק להיאחז בו. אבל כשזו "אי ודאות" אז כל מה שיש זה האַין. זה מה שמלחיץ אותי, נראה לי. אני שרוי בתוך אין. החרדות אוכלות אותי. אני מרגיש שהכול לא אמיתי. והימים ימי קורונה.
*
צריך להתרחק זה מזה. לא לגעת, לא להשתעל, בטח שלא לחבק או לנשק. צריך להתרחק, מכולם, כל הזמן. רק בשבועות האחרונים קלטתי איזה אדם נוגע אני. מה אומרים, נוגע או נגען, לא משנה. הנקודה היא שכל הזמן נוגעים בי, וכל הזמן אני נוגע בכולם. זה לא רק אני, כולם ככה, לוחצים ידיים, ומתחבקים, ומביאים צ'פחות קטנות, ומתקרבים זה לזה כשמישהו מראה משהו בסמארטפון. כולם מתקרבים כל הזמן, כולם קרובים כל הזמן, ועכשיו כשצריך להתרחק, הכול מוזר, הכול מוזר.
*
הכול מוזר, ועדיין, לכל מי שאני מדבר איתו יש משנה סדורה לגבי הקורונה הזאת שמחרפנת את הכול. יש לי חבר טבעוני שבטוח שזאת הדרך של העולם להבהיר לנו שצריך להפסיק לאכול בעלי חיים, ויש לי חברה אקולוגית שבטוחה שזאת הדרך של העולם לעצור את כל הטיסות והנסיעות והזיהום המופרע, ויש לי חבר שבטוח שאיראן ניסתה לפתח נשק כימי וגרמה לאסון נורא, ויש לי חבר שבטוח שא־לוהים מנסה להבהיר לנו שהעולם לא בשליטתנו. לכל אחד יש מסקנה מהקורונה הזאת, כל אחד מחלץ ממנה מוסר השכל חד משמעי וצלול.

*
אבל אם תשאלו לדעתי, האמת היא שלמה שמתרחש עכשיו אין תכלית ואין סיבה ואין פשר. הקורונה הזאת סתם, כמו שהכול סתם תמיד. הכול סתם, סיני אחד אוכל עטלף, וגורם למגפה שמשביתה את העולם והורגת אלפי אנשים, סתם, סתם כי ככה, ככה העולם תמיד, כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו היגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם הג'יפה הזה אנחנו צריכים לעבוד.
*
ובכל זאת, למרות שהכול סתם, הימים הללו הם ימי אנושות, ימי משמעות, ימי בני אדם. המציאות הפכה למטפורה משונה ומתוחכמת. כולם דואגים לכולם, כולם חוששים מכולם, כולם חרדים, כולם רחוקים, כולם ספונים באַין. אדם לאדם אדם, כולם מתקשרים להורים שלהם, לסבים ולסבתות, כולם מביטים בילדים שלהם במבטים מלאי משמעות, כולם מסתגרים בחיים שלהם ואגב כך תוהים על קנקנם, כך שגם אם הכול סתם, וגם כשהכול סתם, מן הסתם הזה בוקעת אנושיות. זה משהו שקשה לי להסביר, אבל קל לי להרגיש. החיים חיים, העולם עולם, האנשים אנשים, והימים ימי קורונה.
