"בוקר מאוד עצוב עבורי כי כיום, בגיל 85, ועם בעיות רבות והרבה דברים שתכננתי לעשות – הכל ירד לטמיון. אני מרגישה שאנחנו נמצאים שוב במלחמה אבל הרבה יותר מסוכנת. עבורי ימי הקורונה הם כמו מלחמת עולם שלישית כשהנורא מכל זה שהיא מלחמה ביולוגית. מלחמה נגד וירוסים, לא מלחמה רגילה של חייל מול חייל. בחלומות הגרועים ביותר שלי לא שיערתי שנגיע לדבר כזה.
"לומר את האמת? כניצולת שואה אני מרגישה ששוב חזרתי לתקופה שצריכים לחיות במחבוא. כאילו אני שוב נמצאת במחנה הריכוז, וזה לא טוב עבור אף אחד מניצולי השואה להרגיש כך. הצורך להתחבא, הסכנה הקטלנית שאורבת לבני גילי מהקורונה – כל זאת גורם לי שוב לחיות בפחד.
"אף אחד יכול להגיע אלי כי אסור: בני ובתי חוששים לשלומי ולכן לא מגיעים, וגם נערות מתנדבות שהיו באות אלי – עכשיו אין לי אותן. למזלי יש לי מטפלת צמודה כי אני נכה, אחרת הייתי גמורה.
"הבנתי שהמצב מזכיר לי את השואה כבר מהרגע הראשון שהחלו הדיווחים התכופים בטלוויזיה. עוד כשקורונה החלה להתפשט בסין, חשבתי שצריך לעצור בישראל, לסגור את כל שדות התעופה ולהכניס את כל מי שמגיע להסגר. לא עשו את זה בזמן, וגם כשעשו זאת היו אנשים שברחו מההסגר והתחבאו. המשטרה צריכה ללכת לתפוס אנשים שמסתתרים? אין לאנשים האלה מצפון? שיתביישו להם.
"ובכלל, עצם המרדף אחר אנשים שמפרים בידוד מחזיר אותי לימי השואה: המשטרה נאלצת לעבור ולחפש אנשים שמתחמקים מהבידוד, זה מזכיר לי את החיפושים אחר יהודים מתחבאים בימי השואה. אנשים מתנהגים רע מאוד, הם לא ממושמעים, ומעמידים את המשטרה במצב בלתי אפשרי. הם לא חושבים שההימלטות שלהם מבידוד עלולה לעשות להם יותר רע, ואף לפגוע בכולנו. הרי לו העם שלנו היה ממושמע ולא מתחמק מבידוד – לא היינו מגיעים למעל ארבע מאות חולי קורונה. בסין אנשים היו ממושמעים, והנה ממדי המחלה הולכים ופוחתים.
"במקום להיות בעלי מצפון נקי ולהגיד: 'יש לנו סבתות, יש לנו גם בתי אבות, יש פה אנשים זקנים שצריכים להיות בריאים' ובמקום לחשוב על הילדים שצריכים ללכת לבתי הספר – ישנם אנשים חסרי אחריות שמתווכחים עם הצורך להיות בבידוד ובכך נותנים למשטרה לרדוף אחריהם ולהתאמץ. אזרחים פה בכלל לא לוקחים אחריות על הצעדים שלהם, ובכך עושים צחוק מהמדינה.
"אני נצר למשפחת אדמו"רים וכועסת גם על החרדים שרקדו אתמול בצפיפות בחתונה, איך נתנו להם לרקוד ככה? הרי כך המחלה רק יכולה להתפשט יותר ויותר ולסכן את כולנו. לו הם היו אוהבים את אלוהים, והיו אוהבים את האנשים, גם הם היו לוקחים חלק במאמץ הזה כי זו גם המדינה שלהם, וכדאי לא להרוס אותה.
"מה שמדברים בתקשורת מטרטר יותר מידי בראש ועושה שטיפת מוח, מכניס אותך לאי וודאות באשר למה לעשות ואיך לעשות. זה מכניס לפחד. אני, מצידי, לא יוצאת מהבית, כי איך אני יכולה לצאת אם אני בעונש? אני נמנעת אפילו מלרדת למטה, לספסל הסמוך כדי לנשום אוויר, כי לא מרשים. כתוב במפורש: לא ללכת לגנים, לא לצאת מהבית, בפרט לאנשי בני שמונים ומעלה.
"אני הייתי בגטו ליד באבי יאר במקום הכי גרוע שבו היה דמיאניוק. עמדתי בשבועות הקרובים להעביר הרצאות בנושא בשמונה מקומות שצמאים שאבוא לעשות להם את ההרצאה שלי. כולם כמובן ביטלו, וגם לא הייתי הולכת במצב החדש שנוצר.
"הנכדים גם לא יכולים לפגוש את הסבים והסבתות שלהם, וגם את הנכדים זה מכניס למצב נוראי. ילד קטן שרוצה לראות את הסבתא ולא נותנים לו יכול גם כן להיכנס למצב פסיכולוגי קשה שיותיר בו שרידים, גם כשהמשבר כבר יהיה מאחורינו. זה יכול להשאיר לו מזכרת מאוד לא טובה לכל החיים. כולנו נפגעים, ולא משנה מה הגיל שלנו.
"יש לי בעיות בקיבה שדורשות תזונה מיוחדת, ואני אוכלת רק עוף מכובס. אלו החיים שלי. המטפלת קונה אוכל ואני מלמדת אותה איך להכין ומה להכין. אני לא אכלנית והאוכל לא מדבר אלי, מה שמדבר אלי זה הנפש והחופש, ואת זה אין לי. בליל הסדר לא אעשה שום דבר. אכנס מתחת לשמיכה ואלך לישון. מה שחסר לי בימים אלה זו שלוות נפש, זה ושאנשים שיהיו טובים האחד אל השני, כדי שנוכל להיפטר מהווירוס הזה".
הביאה לדפוס: מאיה פולק
