"למידה מרחוק", הם אמרו, אבל אצלנו המצב היה רחוק מלמידה. "רק תיכנסו ל'עשר אצבעות', האתר שלנו", הם אמרו, אבל כל הורה יודע שהנשמה יוצאת לפני שמגיעים לפתיחה של עשר אצבעות. אחרי שהאתר של משרד החינוך, המחשב הנייד והסבלנות שלי קרסו בשרשרת, הבנתי שדבר כבר לא ימנע מהילדות לעשות את המסלול המאומת לעבר השַלָט והמסך שעל הקיר. ובכל זאת נותרה בי טיפה זעירה של אופטימיות, אירוסול של תקווה. בלילה, אחרי שסיימתי לצפות בעוד פרק של ביבי בשידור חוזר (זה שבו הקוסם שולף מטפחת ומגיש אותה לאפו, במקום להפך), העברתי את הטלוויזיה לערוץ כאן חינוכית, כדי שזה מה שיעלו הזאטוטות בחכתן עם שחר.
כך הפכתי גם אני לצופה פאסיבי של הערוץ ביום למחרת, ומתברר שהרבה השתנה בו מאז ימי פגישותינו הסדירות. קישקשתא וקיפי הורחקו מהמרקע – ככל הנראה בשל גילם המתקדם, ההופך אותם לקבוצת סיכון – שלא לדבר על "קרובים קרובים", עם יורם הסובל מכל מחלת רקע אפשרית. הסדרה שצדה את עיני הילדות הייתה "אבודים בריבוע", שמלמדת מתמטיקה לגיל יסודי פלוס. המערכונים התגלו כמשעשעים, החומר ברמה גבוהה, ההסברים מובנים. ופתאום מאי שם הוקרא פסוק מספר במדבר: "וממחצית בני ישראל תיקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה ונתתה אותם ללוויים".
הופתעתי. האומנם הצליח הרב רפי פרץ, כפי שהוזהרנו, לנעוץ את ציפורני ההדתה שלו גם בתורת המספרים המונחלת לילדים? האם במקום חזקות ילמדו כאן על חזקת שלוש שנים? האם חישוב הקוטר יומר בפיטום הקטורת? בתמורה לשני משלוחי מנות ששרדו איכשהו את התופת, ניאותו הילדות להריץ דקה או שתיים לאחור, כדי שאצליח להבין מה פסוק יפה כמוך עושה במקום כזה. ובכן, גיבורי המערכון הם שני פועלים העמלים על בניית מגדל בבל. בפרק הזה מגיע אחד מהם לעבודה בגלימה ובמצנפת מרקיעת שחקים, ומודיע לחברו "נמאס לי להיות פועל פשוט, החלטתי להיות כוהן מרדוך. זה גם משתלם יותר מבחינת המשכורת. מסתבר שהכוהנים מקבלים אחוז אחד מהמשכורת של הפועלים". כשהקולגה תוהה מדוע נדרש הוא להפריש ממשכורתו לטובת איש הדת הטרי, מגיעה התשובה: "בזכותי אתה לא נופל מהמגדל. היום בבוקר בירכתי את מרדוך. האם נפלת מהמגדל?". ולמקרה שהילדים יחמיצו חלילה את האמירה הסאטירית שיש כאן על בעלי פונקציות דתיות ביהדות, הוא מדגיש כי "זה מופיע גם בתורה של בני ישראל", ומקריא את הפסוק הנ"ל כרשימה של גזירות היוצאת מפיו של יעקב ליצמן.
כמה דקות אחר כך, בפרק אחר של אבודים בריבוע, יצורים בשם זורגים מתכננים לכבוש את כדור הארץ. כשתוכניתם משתבשת, המלכה מודיעה להם כי "האלים שלנו נותנים לנו סימן לא להתקיף היום". וזה המקום לעוד חבטה קטנה בכל הקטע הזה של דת, שכנראה זר ומוזר למתמטיקאים – או לפחות אלה מהם שלא זכו השבוע בפרס אָבֵּל. "אלים?" אומר לה אחד מנתיניה, "אני חשבתי שאנחנו גזע נעלה, שאין לו אלים. גזע שבזכות החשיבה הרציונלית שלו ישלוט ביקום! אם ירצה הזורג, בעזרת הזורג".
כל זה הזכיר לי צפייה אקראית אחרת בשידורי החינוכית, עוד במשכנה הקודם. אז הייתה זו סדרה בשם "חלם בהלם", שכבר במבט-על ניתן היה לראות כי אחד האלמנטים הקומיים שבה הוא הצגת יהודים עוטי טליתות ופיאות שמתנהגים על הספקטרום הדבילי. באחד הפרקים באים הגיבורים להתייעץ עם רבם כיצד לזכות בהגרלה הגדולה, וכשהם מספרים לו על סכום העתק המובטח לזוכה, הוא משתאה: "מיליון רובל? זה כמעט כמו משכורת של רב!". והנה שוב מקבלים הילדים, בעירוי ישיר לתת-המודע, מסר זהה: אנשי דת הם טפילים שיונקים כספים ומקבלים משכורות מנופחות על חשבון הציבור. והמסר הזה, למרבה האירוניה, מוצג דווקא במסגרת תאגיד השידור הציבורי ורשות השידור.
סאטירה על הממסד הדתי היא לגיטימית ורצויה, אבל מתוכניות ילדים היא צריכה לשמור מרחק של שני מטרים בחירום ובשגרה. גם בגלל הניטרליות הפוליטית הנדרשת מהן, וגם כי לרבים מהצופים הצעירים יש רב שממלא תפקיד בחייהם, אולי הוא אפילו חלק ממשפחתם. גם כוהנים ולוויים הם פוגשים במציאות – אם לא בשלט שעל דלת ביתם, אז בבית הכנסת. האם העובדה הזו נלקחה בחשבון כשהחליטו לשתול בתוכניות של החינוכית את הנחת היסוד, שלפיה מתקיים חיבור בין שחיתות לדתיות? בואו בנותיי, אמרתי להן, בואו נחזור לסדרת-הלהיט ביבי. שמעתי שהיום מגיע הפרק על האלכוג'ל. אני מעדיף עוד קצת הוראות מתישות לשטיפת ידיים מאשר מנה של שטיפת מוח.
