לגוש "רק לא ביבי" יש הישג משמעותי וראוי להכרה: 61 מנדטים. וכמו תמיד כשזה מגיע לשמאל, אין שום שיקול של נוהג, הוגנות, תקינות, יושר או נראות ציבורית שיעצור אותם מלממש את האג'נדה היחידה שמעניינת את חברי הגוש: רק לא ביבי.
בניגוד גמור להבטחותיה החוזרות־ונשנות לפני הבחירות, כחול לבן מסתייעת בכל חברי המפלגות הערביות, כולל הקיצוניים והאנטי־ציוניים ביותר. המדרון שבו הם מתגלגלים חלקלק במיוחד. יום לפני הבחירות עוד זעק בוגי יעלון "מספיק עם השקרים!" על הטענה שבכוונתם להסתייע במפלגה המשותפת; מיד אחרי הבחירות כבר שינה יאיר לפיד את הגרסה ל"נסתייע בהם באופן חד־פעמי"; וכשנתניהו העלה את הצורך באחדות, הדרישה הראשונה של גנץ הייתה שגם המשותפת תהיה בממשלה. בתוך ימים ספורים עברנו מ"לעולם לא", ל"פעם אחת ודי", ל"נשבענו אמונים זה לזה". כבר לא מדובר במדרון חלקלק, זו צניחה חופשית.
כחול לבן גם רומסת נורמות שלטוניות במהירות של מרוצי גרנד פרי. כעת מתכוונים במפלגה, בניגוד לנוהג המקובל, למנות יו"ר כנסת מטעמם עוד לפני שגובשה קואליציה. מטרתם היא להשתלט על עבודת הכנסת, כדי שיוכלו להטריד את הממשלה ולהפריע לתפקודה בכל תרחיש, כולל בחירות רביעיות – שהרי הם יודעים שיהיה להם קשה להקים ממשלה.
המפלגה גם הגישה במהירות הבזק שלושה חוקים אנטי־דמוקרטיים: האחד מגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות, השני מפסיק את הכהונה של ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, והשלישי אוסר להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ שיש נגדו כתב אישום.
כידוע, ויכוח נטוש בין הימין לשמאל על הדמוקרטיה. השמאל נוטה לטענה שמהותה היא שמירה על זכויות אדם ועל מיעוטים, הימין רואה בדמוקרטיה מסגרת כללי משחק שמקנה לאזרחים זכויות פוליטיות שנועדו לממש את ריבונותם. החוקים של כחול לבן פוגעים באופן ישיר בזכויות הפוליטיות של תומכי נתניהו, שהם מיעוט שמונה בכנסת זו 58 מנדטים. כך הם זוכים למעמד הנדיר של חוקים שנחשבים כאנטי־דמוקרטיים הן בימין והן בשמאל.
אם נשווה כל זאת לאופן שבו מתנהל הימין, נראה מיד, כמו שאומרים הילדים, שזה "לא כוחות". למשל, זה כארבע שנים הימין חושב על "החוק הצרפתי", שדוחה חקירות נגד ראש ממשלה מכהן לתום כהונתו. הימין מהסס, מתלבט, מגיש לא־מגיש, מתקן, מתלבט, שוב מגיש לא־מגיש, וכל הזמן מבטיח בקפדנות: החוק לא יהיה רטרואקטיבי, הוא לא יהיה פרסונלי, הוא לא יעצור את החקירות של נתניהו, הוא יהיה רך כצמר גפן, ונדאג בכל דרך שחס וחלילה לא ייפגע שום משנה לעוזר של סגן של פקיד זוטר בפרקליטות. ואחרי כל זה? עדיין לא מעז לחוקק. כמו באותו משל מפורסם שמקורו במכילתא דרבי ישמעאל, הימין גם אוכל את הדגים המסריחים, גם נענש במלקות וגם מגורש מהעיר.
לעומת זאת, השמאל רק מזהה בדל הזדמנות, ומיד עובר להפצצת שטח מסיבית. הוא מחוקק חוקים רטרואקטיביים, פרסונליים, אנטי־דמוקרטיים, שנועדו להפסיק את כהונת נתניהו. הוא מפר את הבטחות הבחירות שלו בלי למצמץ – וכשמעירים לו על כך, הוא זועק: "זו גזענות!" כאילו לא הוא עצמו התחייב לפני שבועיים־שלושה שלא להסתייע ברשימה המשותפת. הוא רומס כל מנהג פרלמנטרי, וכשמפצירים בו שלא יפגע בנורמות שהתקבעו ככללי משחק הוגן, הוא מגחך עד לב השמיים; בשביל מה רץ בבחירות, אם לא בשביל לממש את הכוח שקיבל?
אילו הימין היה פועל ולוּ מעט בנחישות השמאל, חקירות נתניהו, שכילו כל־כך הרבה משאבים לאומיים והפכו את ישראל למדינה עוד יותר לא מתפקדת, לא היו באות לעולם. "כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר", אומר "המכוער" במערבון הספגטי המפורסם "הטוב, הרע והמכוער". אבל הימין משעמם אפילו את עצמו בדיבורים ודיונים מייגעים, פולמסנות ווכחנות, טהרנות ונוקדנות, שנמשכים עד לזרא כבר עשר שנות שלטון, בזמן שהשמאל יורה בצרורות עוד לפני שמפרסמים את תוצאות המדגם, קל וחומר לפני שהוא מושבע לכנסת.
היד נותרה תלויה
אפשר לשאול אם הימין לא נוהג כאן באופן הראוי והממלכתי, כאשר הוא שומר על כבודו ועל כבודם של המוסדות הפוליטיים שלנו, מקפיד על נורמות ונזהר מלחולל שינויים – גם כשהוא סבור שהם נחוצים. האם היינו רוצים להידמות לשמאל האגרסיבי, ששום דבר אינו קדוש לו ומטרותיו מקדשות מבחינתו את כל האמצעים?
התשובה היא שכמו בכל התנהלות, יש כאן עניין של מידה. טוב שבימין פועלים בהגינות ומתרחקים מדורסנות – עד לנקודה שבה זה פוגע בשליחותו הפוליטית. דורסנות השמאל מופרזת ורעה, אבל מפגינה את מחויבותו למצביעיו, ואילו הימין, מרוב הקפדות יתרות, נכשל בקידום האג'נדה שבשמה נבחר. אם מה שיש לימין להציג בתום עשור של שלטון הוא בעיקר נימוסים והליכות נוסח חנה בבלי, אזי הוא לא נציג נאמן של ציבור שולחיו, שדורש ממנו גם הישגים, רפורמות ומימוש מדיניות ימנית.
באותו עניין כדאי גם לציין שאם תקום ממשלת שמאל, ולוּ לפרק הזמן הקצר שבו ייקח לה להתמוטט, ניווכח במהירות הבזק בשחיקה של מעמד הבירוקרטיה. הפקידים, כולל במערכות האכיפה, יידרשו מיד להצטמצם לתפקידם כמבצעי המדיניות שנקבעת בידי השרים. כי השמאל מהלל את הפקידים כשומרי סף וקובעי מדיניות "מקצועיים" ו"מומחים" רק כל עוד הם משמשים עזר כנגד מדיניות הימין. ברגע שיקבל לידיו את השלטון, יחזרו הפקידים להיות פקידים.
ההבדלים בין הימין לשמאל ניכרים. ובכל זאת, בימי קורונה קשים אלה הפוליטיקאים נדרשים להתעלות מעל לאגו ולאיבה ולהתאחד בממשלת חירום. עד כה חילקתי את האשמה בשווה בין הימין לשמאל. מאז נענה נתניהו לאתגר האחדות והושיט ידו לגנץ, אך השמאל, כולל ליברמן, המשיך במשחקים פוליטיים קטנים, בתחבולות ובתעמולה חסרת אחריות. רק ביום שלישי העלה יאיר לפיד סרטון שבו טען שההוראה להישאר בבתים ניתנה על־ידי ממשלה לא לגיטימית, ברמיזה עבה לכך שהיא נועדה לשרת את נתניהו פוליטית ולא לשמור על בריאות הציבור.
צמרת כחול לבן, להוציא גבי אשכנזי, מתנהלת באגואיזם, נקמנות וקטנוניות, שמוכיחים שהדבר האחרון שנוכל לעשות הוא לסמוך עליהם בשעת צרה ומשבר. הימין יכול ללמוד מהשמאל נחישות – אבל השמאל צריך עדיין ללמוד אחריות לאומית.
