מגפת פרופורציות: זוכרים על מה רבנו לפני כמה שבועות?

זו תקופה לא קלה להיות בה אזרח העולם. אמנם היו זמנים קשים יותר, וכבר ידענו מלחמות ומגפות קטלניות, אבל דווקא בגלל השפע הגדול שאנחנו חיים בו נדמה שהפגיעה הפעם מובהקת יותר. משגרה הכוללת טיסות לחו"ל פעמיים בשנה, מסעדה פעמיים בחודש וסרט פעם בשבועיים – הפכנו לחיות בית.

אבל לא באתי לקטר, לפחות לא על זה. באתי לקטר על משהו אחר. תראו, לא קל לכתוב טור שבועי וכל שבוע למצוא סיפור, או זווית, או סיפור עם זווית. לא שאני מתלונן, יש עבודות קשות משלי. או יותר נכון להגיד, יש מעט מאוד עבודות קלות משלי. ובכל זאת, לך תמצא נושאים לטורים כשאתה תקוע בין ארבעה קירות עשרים ומשהו שעות ביום. עכשיו הכול נסוב סביב הקורונה, שאם הייתי קורא לה בשם הוא ללא ספק היה "מגפת הפרופורציות".

אתם זוכרים בכלל על מה רבנו עד לפני כמה שבועות?

זוכרים שרבנו על הדתה? שהתווכחנו פה על תחבורה ציבורית בשבת? זוכרים שדיברנו על פקקים ועל השאלה אם "נתיב פלוס" באיילון טוב או לא? זוכרים שסמוטריץ' אמר שלא יעזור כלום והפקקים ימשיכו כל עוד אנשים לא ייסעו בתחבורה ציבורית? זוכרים שאנשים היו בלחץ משפעת? זוכרים שהשעו את אראל סגל מהתאגיד? זוכרים שהיו פה בחירות? זוכרים שכחול לבן הבטיחו 34,541 פעם שלא ישבו עם המשותפת? בלי לבדוק בגוגל – זוכרים מי זאת אורלי בן־ארי? זוכרים שמפלס הכנרת עלה בטירוף וזה אשכרה ריגש אותנו? זוכרים את נעמה יששכר? זוכרים את החשיפה של עמית סגל על היועץ של גנץ? זוכרים שלא הייתה חמאה? זוכרים?

הכוכבים של קורונה

אז אני יושב בבית וממציא משחקים עם הילדים. יוצא לשעתיים ביום לרדיו, מקווה שהמיקרופון או פתחי לא ידביקו אותי, וחוזר הביתה. והילדים? לא יודע אם לרחם עליהם, בכל זאת, זו טפו־טפו מגפה של מבוגרים. אם יש משהו שמרגיע היפוכונדר כמוני, זו הידיעה שילדים עוברים את המחלה הזאת בקלות, רק נסו לדמיין מה היה קורה פה אם הם היו נפגעים באותה מידה. שלא נדע.

והטלוויזיה, הו הטלוויזיה. את הפרשנים הפוליטיים שעד לפני רגע התבכיינו על כמות מערכות הבחירות כאילו שהם זפתי גגות, ולא עיתונאים שתפקידם לחכות לטלפונים מפוליטיקאים שיספקו לכלוכים על פוליטיקאים אחרים – את הפרשנים האלה החליפו כתבי הבריאות. והכתבים האלו עסוקים בחיפוש המחדלים לוועדות החקירה הבאות, שזה חשוב, אבל לפעמים מרגיש קצת מתאמץ מדי.

הכוכבים הגדולים של "מגפת הפרופורציות" הם ללא ספק הפרופסורים למיניהם שגודשים את האולפנים. זה התחיל ביורם "אז ימותו כמה זקנים" לס, שהבעיר את המדינה כשאמר שאין ברירה אלא להקריב אוכלוסיות מבוגרות כדי למנוע סגר. המשיך במנכ"ל משרד הבריאות משה בר־סימן־טוב, האיש שלא מראה רגשות ונשען על לוק שאומר "חבר'ה, לא ישנתי חודשיים, בחייאת תפרגנו לי בשנ"צ". וזה נגמר, בינתיים, בפרופ' גבי ברבש, הנוזף הלאומי (לא נאמר כביקורת), שבכל ערב הכעס שלו על הציבור הישראלי הולך וגובר (לעיתים בצדק).

"מאות היסטריים ברשתות מיהרו להזדעזע מהאפשרות שהמדינה תשתמש ביכולות טכנולוגית פשוטות כדי להציל חיים. מיותר לציין שרובם בטווח הגילאים שכנראה ישרדו את המחלה. אחרי 120, על המצבה של ההיסטריים, יהיה כתוב "כאן קבור אדם נפלא שידע לשמור על פרטיותו"

הכוכב שלי במגפה הנוכחית הוא טוויטר, ששוב מוכיח שהידע והעומק האמיתי נמצאים ברשתות החברתיות. אני גומע כל מאמר, כל ציוץ של איזה כומר בהודו שמבטיח ששום במים רותחים מנצחים קורונה, כל מעבדה סוג ד' בסלובניה שמעדכנת שהיא רגע מחיסון. הכול אני קורא. זה מרגיע אותי, כלומר מלחיץ אותי. ככה היפוכונדרים נרגעים.

ועדיין, למרות "מגפת הפרופורציות", יש פה אנשים שמאבדים אותן לגמרי. אני מדבר על נושא האיכון הטלפוני: מאות היסטריים ברשתות מיהרו להזדעזע מהאפשרות שהמדינה תשתמש ביכולות טכנולוגית פשוטות כדי להציל חיים. "הזכות לפרטיות", הם קוראים לזה. מיותר לציין שרובם בטווח הגילאים שכנראה ישרדו את המחלה. נו, אז כמה זקנים ימותו רק כי לא ידעו להודיע למישהו שייתכן שהוא חלה בקורונה. על המצבה של ההיסטריים ברשת, אחרי 120, יהיה כתוב "כאן קבור אדם נפלא שידע לשמור על פרטיותו".

החרדה לפרטיות בדור של אנשים שמשתפים כל ביקור אצל השיננית קצת מביכה. לא שאני בעד שהשב"כ יעקוב אחרי אזרחים אבל בחייאת, אנשים מתים. עם כל הכבוד לחיים המרתקים שלכם, אפשר להקריב קצת מידע אישי כדי להציל חיים. אגב, אני מוכן לשים את כל הכסף שאין לי על זה שככל שאדם משעמם ורגיל יותר, כך הוא חרד יותר לפרטיות שלו. זה לא שאנשים באמת דואגים לפרטיותם, הם פשוט רוצים להרגיש שהם ממש מיוחדים.

מרחק נגיעה

הילדים מתחרפנים, ועבר בסך הכול שבוע. אפשר להבין אותם, הם מנצחים את הנגיף הזה בקלות, עד כדי כך שלפעמים אני מרגיש שהעולל דופק לי מבטי זלזול שאומרים "מקווה שיש לך צוואה, קורבן קורונה פוטנציאלי". אני משוגע על הילדים שלי, מאוהב בהם, חולה עליהם, מסתכל עליהם ומתרגש – אבל כמו שאמר השבוע נתניהו ,"אהבה זה ריחוק". אני מודה: אני לא בנוי לכל כך הרבה זמן איתם. אני כמובן לא מראה להם שקשה לי עם זה, אבל הסבל קיים. מצטער, אני לא מושלם. זה אתגר הורי שלא הכרתי. הפחד מנגיפים לא יותר גדול מהפחד להיכשל מול הילדים שלי.

אני חייב להגיד שזו גם הזדמנות לזמן איכות: השבוע העברתי לילדים שיעור ספורט בסלון, לימדתי את הגדול אנגלית, ושיחקתי עם הקטנים כדורגל במסדרון (ניצחתי). הנגיף הזה דפק את החיים של כולנו, אבל עם כל הדברים החדשים שאנחנו לומדים על עצמנו, יש מצב שהחיים אחריו יהיו טובים הרבה יותר.

אז נחזור להתחלה: לכם הקוראים אני מבטיח שעל אף השעמום שפשה בחיינו אמשיך לנסות למצוא את הזוויות הקטנות של החיים שלא קשורות לקורונה, ולשחק איתן. אלא אם כן אקבל הודעה מהשב"כ ואכנס לבידוד. ואז, חבר'ה, אתם לגמרי הולכים לעבור אותו איתי. תהיו בריאים.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il