את זעקת נפגעי הטרור השבוע שמעתם? כבר שבוע וחצי הם צועקים בגרון ניחר על שיתוף הפעולה הנרקם פה בין חברי הכנסת של הרשימה המשותפת לבכירי כחול לבן וליברמן. הם הקימו מאהל מחאה מול בית הנשיא, יצאו למסע בין בתים של חברי כנסת, התקשרו שוב ושוב אל מקבלי ההחלטות. מלחמתם של נפגעי הטרור היא אירוע לאומי, אבל בתקשורת הישראלית היא הערת שוליים.
ביום ראשון בערב העלה גיא יחזקאל, בעלה של קים לבנגרוד־יחזקאל ז"ל, פוסט שחרך את הפייסבוק. 43 אלף אנשים סימנו לייק, 27 אלף שיתפו. "קים יקרה שלי", כתב, וצירף תמונה מלאת חיים של המשפחה הצעירה. "אני רוצה לבקש ממך סליחה… מרגיש שרוצחים אותנו בפעם השנייה. קאי הקטן כבר לא קורא לך בלילות. התפוגגו שרידי הזיכרונות. ואני משתגע! איך אסביר לו, כשיגדל, שבני עמו עשו יד אחת עם רוצחי אימו". זו הייתה ממש הפגנה אלקטרונית, שזכתה להתעלמות רבתי בתקשורת המגויסת שלנו.
גם נתן מאיר, בעלה של דפנה ז"ל, זעק. "עד עכשיו נמנעתי לחלוטין מכל מילה על פוליטיקה. לא מסוגל עכשיו, אני נשרף מבפנים", פתח את דבריו. כך גם יעקב גבריאלי, אביה של יפעת ז"ל: "כותב שורות אלה ובוכה, אני מרגיש שנעצתם סכין בליבי". והרשימה עוד ארוכה ומדממת: הרצל ומירב חג'אג', הוריה של שיר ז"ל; איתן פולד, אח של ארי ז"ל; ענבל רץ־גילמור, אשתו של אש־קודש ז"ל; אליחי בן־ישי, אחיה של רות פוגל ז"ל; קרוביהם של נאוה ודוד אפלבאום ז"ל שנרצחו בקפה הלל, ועוד רבים אחרים ממשפחות נרצחי הטרור, השמיעו השבוע את קולם.
הפעם המשמעותית היחידה ששמענו עליהם בתקשורת הייתה כשאחמד טיבי התעמת איתם ליד בית הנשיא. בעודם מנופפים בתמונות יקיריהם שנרצחו, הוא סימן להם וי באצבעותיו, מלווה בחיוך של מנצחים. רק אז מישהו התייחס למחאה ההמונית שלהם, וגם אז באופן מגמתי להחריד. בחדשות 13 למשל דיווחו ש"פעילי ימין ניסו לתקוף את ח"כ אחמד טיבי", בלי לתת קמצוץ מהתמונה המלאה שבאמת הייתה שם.
עכשיו תראו, לא כל סדר היום הציבורי צריך להיות מוכתב על ידי קבוצות לחץ. אבל אנחנו חיים בימים שבהם כל מכתב אזוטרי שחתום בידי כמה עשרות פרופסורים, צוותי אוויר, יוצאי משרד החוץ, אנשי תרבות ורוח, קצינים וכדומה תופס פה כותרות בקלות רבה כל כך רק כי הוא זועק שוב ושוב על קץ הדמוקרטיה. אז תרשו לי להיות מופתעת כאשר מחאת המשפחות השכולות נשארת רק ברשתות החברתיות. המחאה מושתקת והועלמה מעין הציבור כי מישהו במפלגת התקשורת החליט לצופף שורות. לא יודעת אם ביד מכוונת, או סתם רוח התקופה.
מי שמתרגשים כביכול מכך שבל"ד ממליצה על רמטכ"ל לשעבר ורואים בכך אירוע היסטורי, הם אותם אנשים ששכנעו אותנו בעבר שאש"ף באמת רוצה שלום
מפלגת התקשורת יודעת יפה מאוד לתת במה למשפחות שכולות, כשזה מתאים לה. לדוגמה, במחאת המשפחות השכולות הדרוזיות נגד חוק הלאום. אלון בן־דוד מחדשות 13 וחבריו לא רק דיווחו אלא יזמו אייטמים מחאתיים, הקדישו דקות ארוכות במהדורה. ידיעות אחרונות העניקו שערים. איפה הם היו השבוע?
ואז הגיע השיא. הפכו אותן, את המשפחות השכולות, לשכירי חרב של הליכוד. הקטינו והשמיצו אותן, כדי ללכלך עוד קצת את נתניהו. חיים לוינסון, הכתב הפוליטי של 'הארץ', פרסם ידיעה שקרית שלפיה "בליכוד עומדים מאחורי קמפיין המשפחות השכולות כדי ללחוץ על ליברמן לא להיכנס לממשלת גנץ". את הפייק הזה הדהדה ללא בושה ח"כ קארין אלהרר מכחול לבן, וטענה ש"הליכוד מממן קמפיין ולוקח משפחות שכולות כשכירי חרב".
אני רוצה להזכיר לקוראים איזו מהומה הייתה פה כשמיקי זוהר ודוד ביטן הרימו את קולם והתעמתו עם משפחות שכולות לפני כשלוש שנים. הסערה לא ירדה מהכותרות יומיים, והובילה להתנצלויות ופגישות פיוס ביוזמת הח"כים, וטוב שכך. איפה היו כולם השבוע? הם לא שמעו את ח"כ אלהרר מלכלכת בפריים־טיים בגלי צה"ל על הורים שכולים? שמעו ושתקו. אלהרר, אגב, התנצלה לאחר מכן בחצי פה, אבל הנזק כבר נעשה.
קולם של נפגעי הטרור מושתק בתקשורת, כי הם פשוט לא בצד הפוליטי הנכון. התקשורת מתעלמת, טיבי מחייך, ומי שבסוף נושא באחריות לווי המחוצף שלו הוא מי שנותן לו לגיטימציה וכוח ציבורי, ואלה חברי כחול לבן וליברמן.
תורת השלבים
יש משהו מתיש בואכה אינפנטילי בטענות שמושמעות היום נגד מי שלא מוכן לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. החל מ"אתם לא יכולים להעלים אזרחים שווי זכויות", וכלה בספירת ראשים של רופאים ואחיות ערבים בישראל כדי להוכיח שהם מטובי בנינו.
אז בואו נבהיר את זה רגע: אזרחי ישראל הערבים הם אזרחים שווי זכויות בישראל. אף שהם לא נדרשים וברובם גם לא מקיימים חובות דוגמת שירות צבאי או לאומי, הם מקבלים את כל הזכויות. איש אינו פוגע בהם משום שהצביעו ברובם לרשימה המשותפת. את השקר הזה אפשר להזיז הצידה. אבל מכאן ועד הקמת ממשלה הנסמכת על חברי הכנסת של המשותפת, יש כברת דרך ארוכה. כל עוד נבחרי הציבור הערבי יתמכו ויהללו טרוריסטים, יתכחשו לסמלי המדינה ויעשו הכול כדי למחוק את זהותה היהודית, הם לא לגיטימיים. הציבור הערבי היקר צריך לדעת שאם אלו נציגיו – הם ישבו לנצח באופוזיציה, עם מינימום השפעה פוליטית. מי ששברו את הטאבו הזה, תוך מחיקת הבטחת בחירות מובהקת, הם כחול לבן וליברמן, שאובססיית ביבי הביאה אותם למכור את נשמתם לשטן.
יש גם משהו תמים ואפילו מעורר רחמים בכל מי שמתרגש מכך שהמשותפת ובתוכה בל"ד ממליצים על רמטכ"ל לשעבר, ורואה בכך אירוע היסטורי שמוכיח שהם חפצים להשתלב בישראליות. אלה אותם חבר'ה שבעיניים נוצצות שכנעו אותנו, אי־אז בימי אוסלו, שאש"ף באמת רוצה שלום. הספיקו חיוך, לחיצת יד ערפאתית וחתימה על הסכם שלא שווה את הנייר, כדי שהם ימכרו לעצמם ולנו חלומות על מזרח תיכון חדש. הבעיה היא שהחבר'ה האלה כל כך מאוהבים ברעיונות של עצמם, שהם שכחו להקשיב לצד השני. בערבית.
"אנחנו הולכים לכנסת כדי להשיג מה שאנחנו יכולים להשיג", אמרה היבא יזבק בריאיון בערבית. "התוכנית הזאת שמתנגדת ונלחמת בציונות המדינה, ודוגלת בפירוק המדינה ממהותה היהודית והציונית". הבנתם? יש תורת השלבים של אש"ף, ויש תורת השלבים של עודה ויזבק. הכנסת מבחינתם היא לא כלי להשתלבות, אלא עוד אמצעי להילחם בציונות. ואיתם כחול לבן הלכו השבוע. 
