המרחק. למידה מרחוק, עבודה מהבית, שיחת וידאו, שיחת ועידה, זום, סקייפ – מושגים שרבים מאיתנו הכירו עד לאחרונה רק משמיעה, הפכו לחלק משגרת חיינו בימים האחרונים. היתרונות הרבים של מפגשי פנים אל פנים, עבודת צוות ולימוד משותף לא נעלמו, אבל גילינו גם שיש ברירה, ושהרבה דברים יכולים להיעשות באופן מקוון דרך הרשת.
התובנה הזו היא בשורה חשובה לעולם התעסוקה בפריפריה. רבים מבעלי המקצועות שמצליחים לעבוד מהבית בימים אלו, יכולים להמשיך ולגשר על הפערים הגיאוגרפיים גם בימי שגרה. המעבר לעבודה מרחוק לא מוכרח להיות מוחלט ונוקשה כמו עכשיו, הוא יכול להיות חלקי ומדורג. במקומות עבודה רבים ניתן לקיים ישיבות צוות פעם בשבוע, לדרוש נוכחות פיזית רק בחלק מימות השבוע, ולאפשר לרבים מהעובדים לעבוד מרחוק בשאר הימים. הרווחים יהיו של כולנו. אם מספר גדול של עובדים יורידו אפילו יום אחד של נסיעה לעבודה – יהיו פחות פקקים בכבישים, פחות תאונות ופחות זיהום אוויר. הורים ימירו שעות נסיעה ברכב בזמן יקר עם ילדיהם. מעבר חלקי לעבודה מרחוק יאפשר ליותר תושבים לצאת ממרכז הארץ הצפוף והיקר, לעבור להתגורר בנגב ובגליל וליהנות מיתרונות הפריפריה, שחלקם בולטים במשבר הנוכחי.
המרחב. הצפיפות האורבנית היא אחת ממקַדמות ההדבקה של נגיף קורונה. בימים המאתגרים שכולנו חווים, מקומות המפלט, מלבד הבית הפרטי, הם המרחבים הפתוחים שמאפשרים לנשום אוויר צח ולהתאוורר מעט. באזורים צפופי אוכלוסייה הרבה יותר קשה ליהנות מהטבע וממרחב פתוח. הריאות הירוקות של חלק מערי גוש דן אינן מסוגלות לתת מענה של מרחב פתוח ונקי למיליוני התושבים שמתגוררים באזור המרכז. נגיף קורונה מלמד אותנו שהחיים הצפופים טומנים בחובם לא רק יותר רעש וזיהום אוויר, אלא גם פוטנציאל הידבקות גדול יותר. האדם הוא יצור חברתי. בסופו של המשבר כולנו נשמח לחזור ולהשתתף באירועים המוניים ולא נוותר על כנסים, הופעות ושמחות עם יותר מעשרה אנשים, ועדיין, במצבים מסוימים, כמו במשבר הנוכחי, אנחנו זקוקים למרחבים מדוללי אוכלוסייה.
מי שיצאו השבוע לסופרמרקט או לתפילה במניין מצומצם, היו צריכים לתת אמון בכך שהסובבים אותם פטורים מחובת בידוד. אמון הוא גם הקוד לפיצוח המשבר הפוליטי
תושבי הפריפריה לא התקשו למצוא את המרחבים הללו השבוע. לא רק היישובים הקטנים אלא גם תושבי הערים בנגב ובצפון יכולים למצוא מרחב פתוח במרחק הליכה. אפילו 200 אלף תושבי באר־שבע אינם סובלים מצפיפות אורבנית כאחיהם העירוניים במרכז, שכן הם מתגוררים בעיר השנייה בגודלה בארץ מבחינת שטחה. מצרך המרחק בין אדם לאדם, זמין בנגב יותר מבכל אזור אחר.
המגפה נפלה עלינו בתקופה שבה הטבע בשיא פריחתו. אפילו המדבר ירוק עכשיו. כמויות הגשמים המבורכות מילאו בו את הגבים וקישטו אותו בפרחים במקומות שאין בהם פריחה מדי שנה. מי שמחפש אוויר נקי, נופים יפים, שקט נפשי ומרחבים פתוחים, ימצא אותם עכשיו בשפע בחלקים הדרומיים של הארץ.
האמון. מילה אחת מחברת בין משבר הקורונה למשבר הפוליטי, ועשויה להיות גם הפתרון לשניהם. היכולת של החברה הישראלית להתמודד עם איום הנגיף תלויה רבות במידת האמון בין האזרחים לבין עצמם, ובינם לבין הממסד השלטוני. ככל שאזרחי ישראל ייתנו אמון ברשויות השלטון וימלאו אחר הוראות משרד הבריאות המתחדשות, כך יגבר הסיכוי לבלימת התפשטות הנגיף ולהקטנת נזקיו. לכאורה העניין הזה מובן מאליו, אלא שבעידן של הצפת מידע, כשכל אזרח קורא מאמרים שונים ברשתות החברתיות ושומע דעות מומחים הפוכות בארץ ובעולם, קשה יותר לייצר אמון בהחלטות הממסד ובהוראותיו.
הקורונה דורשת מאתנו אמון לא רק במנהיגים, אלא גם באזרחים מן השורה. אנשים שיצאו השבוע לרכוש מוצרים בסופרמרקט או להתפלל במניין מצומצם, היו צריכים להיות רגועים שהאנשים המעטים שחולקים איתם את אותו חלל פטורים מחובת בידוד. גם שגרת חיים מינימלית במציאות לא נורמלית זקוקה לאמון בין אלו שמבקשים לקיים אותה.
אמון הוא גם קוד המנעול של המשבר הפוליטי. חוסר האמון ההדדי בין נתניהו לראשי כחול לבן הוא המחסום העיקרי שניצב כרגע בדרך להקמת ממשלת אחדות. ראשי כחול לבן אינם מאמינים להצעת נתניהו שכוללת נכונות לרוטציה, ונתניהו אינו מאמין לנכונותם לשקול מתווה שיאפשר לו כהונה חלקית. בינתיים, כשמשווים בין המערכת הפוליטית להתנהלות הציבור תחת משבר הקורונה, נראה שלפוליטיקאים יש הרבה מה ללמוד מבוחריהם. הציבור בכללותו רוחש אמון לממסד, ורוב האזרחים נותנים אמון בעמיתיהם, שהם ממלאים אחר ההוראות. בכנסת ובממשלה, לעומת זאת, הרושם הוא שלמרות הכאוס מסביב, חוסר האמון נמשך. נהוג לחשוב שהאזרח הקטן אמור ללמוד ממנהיגיו. הימים האחרונים מוכיחים שבתחום האמון, למנהיגים הפוליטיים יש הרבה מה ללמוד מאזרחי ישראל.
בעקבות בן־גוריון
כותרות נגיף הקורונה כמעט העלימו את ההודעה על הענקת פרס ישראל למפעל חיים לפרופסור אבישי ברוורמן. אף שכיהן תשע שנים כחבר כנסת וכמעט שנתיים כשר, ברוורמן לא הותיר חותם עמוק בכנסת ובממשלה. הפרס יוענק לו על פועלו ב־16 השנים שבהן כיהן כנשיא אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ועל כך הוא ראוי בהחלט. ברוורמן קיבל את האוניברסיטה בשנת 1990 כמוסד חנוק מגירעון, שלמדו בו 5,000 סטודנטים. הוא הפך אותו לקמפוס מרשים ומבוקש עם 17 אלף סטודנטים, פתח אותו בפני יישובי הפריפריה והאוכלוסייה הבדואית וגייס אליו חוקרים ומרצים מהשורה הראשונה. פעילותו של ברוורמן לא הצטמצמה למתחם האוניברסיטה בלבד. הוא הקדיש זמן רב לגיוס משקיעים בארץ ובחו"ל למיזמים שיפתחו את האזור, והיה מהדוחפים להקמת פארק ההייטק בעיר, שכבר מעסיק היום כאלפיים עובדים.
לאורך כל שנות כהונתו בתפקיד, ברוורמן היה פטריוט נלהב של בירת הנגב. בניגוד לרבים מאנשי הסגל האקדמי באוניברסיטה, הוא בחר שלא לגור בעומר, להבים או מיתר, פרווריה היוקרתיים של באר־שבע, אלא בעיר עצמה. החיבור לעיר ולעשייה בה היה עיקרון אצלו. הוא שלל קידום ממרצים שאינם מעורבים בפעולות החברתיות של האוניברסיטה, וחייב בעשייה חברתית גם את המרצים המתגוררים במרכז הארץ. את המהפך שניבא לבאר־שבע נוהג ברוורמן להגדיר כמהפך "מעירו של אברהם לעירו של דוד השני, דוד בן־גוריון". הפרס שיוענק לו ביום העצמאות, יינתן לו על חלקו במהפך הזה.
