אני לא אובייקטיבי ולא חף מאינטרס* אבל נראה לי שזה הזמן לקרוא את "מאויב לאוהב" של ש"י עגנון.
בסיפור, עגנון מגיע לתלפיות בזמן שהיא עדיין סתם גבעה ריקה עם אויר טוב, הוא רוצה להקים בה בית אבל הרוח הביריונית מונעת ממנו והורסת לו. בסופו של דבר, עגנון משכיל לבנות בית עם יסודות איתנים והרוח נכשלת בניסיונותיה הבאים.
העגנון שמעבר לפרטי, העגנון הלאומי, רצה למסד שכבה נוספת, חדשה, של תרבות (ציביליזציה) יהודית-ישראלית אחרי תקופת הגלות הארוכה. כנגדו פועל כוח הרוח שבעולם, הכוח שמונע התמסדות, שמשתנה כל הזמן, שמוחק, שהורס את הקיים.
בסופו של הסיפור עגנון מתפייס עם הרוח, אולי מתוך הבנה שגם תפקידה של הרוח חשוב בבניית תרבות, ובסיפורו 'תולדותי' הרוח היא זו שדוחפת אותו לעזוב את הגלות ולעלות לארץ. עגנון מבין שכדי להקים שכבה נוספת צריך לפנות את הקיים, לפחות את חלקו. כך נבנית תרבות, שכבה על גבי שכבה. אם שום דבר בקיים לא יהרס וימחק, לא יהיה מקום לתקן את הנורמות הפחות טובות ולמסד במקומן חדשות.
אולי הקורונה היא הרוח שלנו כי בהחלט יש מה לבנות כאן מחדש ואין כמו סיפור טוב להפנמת ההבנה של המנגנונים שפועלים בעולם.
*גרסת הקומיקס של 'מאויב לאוהב' מופיעה בספרי 'שי ועגנון | שלושה סיפורים' בהוצאת שוקן
