מלחמת העולם השנייה חקוקה כאחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. חורבן קולוסלי מעשה ידי אדם. החורבן המחריד שהותירה היה נגזרת של רשעות, טמטום ויהירות של בני אנוש. הסבל היה כה גדול, עד שהמדינות הבינו שהן חייבות להחליף מערכת הפעלה, ולהבטיח לדורות הבאים שלעולם לא יגיעו שוב למצב הזה. כך נוצרו דיני המלחמה הבינלאומיים.
כרונולוגית, יסודות הדינים הללו החלו להתבסס כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל משפטי נירנברג שהתקיימו אחרי השואה היו קפיצת מדרגה משמעותית בהתקבלות הנורמות הבינלאומיות החדשות. לפושעים הנאצים הייתה טענה משפטית חזקה: לא עברנו על שום חוק; החוק הגרמני בימי הרייך השלישי תמך בפעולות המשטר הנאצי, ואנחנו רק מילאנו פקודות. היסטורית, הם צדקו. משחר ימי האנושות ועד לאותם ימים מלחמה נתפסה כתופעה טבעית כמעט, ואולי אפילו סוג של זכות מדינתית הנגזרת מהריבונות של כל מדינה. השופטים דחו את הטענה, תוך קביעת נורמה חדשה והחלתה רטרואקטיבית.
"מלחמה היא דבר רע ביסודה. תוצאותיה אינן מוגבלות למדינות הלוחמות לבדן, אלא משפיעות על העולם כולו", קבעו חברי בית הדין הצבאי הבינלאומי בשנת 1946. בפסק דינם הבחינו השופטים בין "מלחמת תוקפנות" אסורה ל"מלחמת מגן" מותרת. "פתיחה במלחמת תוקפנות אינה רק פשע בינלאומי. היא הפשע הבינלאומי העליון, השונה מפשעי מלחמה אחרים רק בזאת שהוא כולל בתוך עצמו את הרעה המצטברת של כולם".
וכאן הבן שואל, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? מה הקשר בין מלחמה שהובלה על ידי גורמים אנושיים בעלי מחשבות, רצונות, תשוקות ואינטרסים – לבין מגפה ויראלית עולמית שהגורמים לה אינם יצורים חיים?
הרי הנגיף איננו אורגניזם חי. הוא לא נושם, לא צורך חמצן, מזון או אור. גודלו נמדד בננומטרים, והוא איננו אלא מולקולות חלבוניות הנושאות חומר גנטי המסוגלות לחדור לתאים חיים ולגרום להם לשכפל את עצמם לאינספור עותקים חדשים. הווירוס הזה, מסוג קורונה, הוא טפיל מובהק נטול רצון או תודעה, קובץ מידע מרושע המקודד למשימה אחת ויחידה: הישרדות טפילית ללא מטרה או כיוון. הישרדות עיוורת שאינה משרתת את החיים אלא רק את עצמה. הווירוס משווק את עצמו בשיטת הפירמידה שבה משתמשים נוכלים פיננסיים, ומכיוון שניתנה רשות למשחית להשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. אי אפשר להרתיע אותו או להרוג אותו.
אבל רק במבט ראשון. לא מן הנמנע שלגורם האנושי יש תרומה מכרעת להתפרצותה של המגפה. הפילוסוף אסף שגיב ציטט את דיוויד קומן, סופר ועיתונאי אמריקני שפרסם ב־2012 ספר בשם
Spillover: Animal Infections and the Next Human Pandemic (משחק־העל: זיהומים בבעלי חיים והמגפה האנושית הבאה). קומן טען אז שמגפת סארס שהתפרצה במחוז גואנדגונג שבסין עלולה לשוב באופן קטלני בהרבה. תחזית דומה הניח מייסד מיקרוסופט ביל גייטס בהרצאה בשנת 2015. זוהי אפוא הזדמנות לשוב אל הסארס, ולהשוות בינו לקורונה.
הסארס שהתפרץ ב־2003 היה קטלני יותר (10 אחוזי תמותה) מהקורונה, אך מידבק הרבה פחות. המכנה המשותף בין המחלות הוא המקור: שוקי המזון הסיניים. הסארס הועבר לבני אדם מנגיף שקינן בגופו של גחן דקלים אסייתי, יונק חמוד בעל פרווה חומה שבכל מקום נורמלי בעולם היה מוגדר כבעל חיים מוגן וחי בטבע או בגן חיות.
בנוגע לקורונה: מקורה בעטלפים או בחיות אחרות שהגיעו מאותה תרבות סינית ערלת לב שבוזזת את עולם החי בלי לבחול בדבר ובלי להיגעל מדבר. בשווקים הסיניים, כמו בשווקים אחרים במזרח הרחוק, אין הבחנה בין בעלי חיים מבויתים לחיות בר. הבסטות מכילות את כל המנעד האפשרי של יצורים חיים: שקצים, רמשים, זוחלים וחיות בר מוגנות. אפשר לקבל בחילה רק מצפייה בסרטוני יוטיוב המציגים את השווקים הסיניים: תמנונים, נחשים, עקרבים ותולעים נמכרים חיים, בהקפאה או אחרי טיגון.
המסורת היהודית איננה מצפה מהסינים להקפיד על הלכות כשרות, אלא רק להימנעות מאכילת איבר מן החי. אבל נדמה לי שצריך להתחיל לחשוב ברמת הפשטה גבוהה יותר על המושג "איבר מן החי": דרישת העומק המוסרית היא לכבד את האקולוגיה ואת עולם החי. לא לנצל, לא להתעלל, לא לבזוז. להבין שחיות הבר הלא מבויתות לא נועדו למאכלם של בני אדם.
במשך אלפי שנים הייתה התרבות הסינית אחת המפוארות והמרשימות בעולם, עם תרומה אדירה בתחומי התרבות, האומנות, הרוחניות, הארכיטקטורה. משהו רע עבר עליה מאז עלה מאו לשלטון במאה הקודמת. מתרבות מורכבת המאזנת בין חומר לבין רוח היא הפכה למפלצת צריכה אלימה ועיוורת, מגה־מפעל טורפני המוצץ מכדור הארץ אנרגיה ברעבתנות ומציף אותו במוצרים נחותים. כשנתניהו רצה לעקוץ את גנץ במסע הבחירות הוא כינה אותו "ביבי מעלי אקספרס", והשתמש בתובנה שכולם יודעים אבל אף אחד לא אומר. סין היא מדינה קומוניסטית בהתנהלות קפיטליסטית חזירית, והתחושה היא שהם לקחו את הרע שבכל העולמות.
הרגלי האכילה הסיניים לא עניינו עד כה איש מלבדם ומלבד קומץ של פעילי זכויות בעלי חיים בעולם. לא עוד. העולם צריך להבין היום שיחסם של הסינים אל בעלי החיים איננו בעיה פרטית של מלוכסני העיניים. שאחרי משבר כלכלי ועולמי חריף כל כך, צריך להיכנס להם לצלחת.
אלא שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתרים את הכפפה ותגיש תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג, או למצער תדרוש ועדת חקירה בינלאומית. במצב רגיל, הכוח הפוליטי והכלכלי של הסינים כה עצום, עד שבלתי אפשרי כמעט להתמודד איתם. במובן הזה, מגפה עולמית היא לא רק משבר אלא גם הזדמנות, כי כשהעולם כואב ופצוע הוא פתוח יותר לשינוי ותיקון. הנורמות שקובעו במשפטי נירנברג לא היו מתקבלות בקלות על ידי מדינות המערב אילולא הן היו חבולות ומצולקות משנים של מוות, שכול וריסוק כלכלי. השואה הכריחה את האנושות להעלות את דמות האדם אל הקומה הבאה שלה. גם התקופה הנוכחית היא הזדמנות דומה לשדרוג מוסרי עולמי.
