במסה הקלאסית 'השבת: משמעותה לאדם המודרני' מתאר הרב אברהם יהושע השל את יחסי העם היהודי והשבת כסיפור אהבה: "ישנו ביטוי הנשמע רק לעתים רחוקות, ומתאר רגש עמוק מכפי שניתן לבטאו: אהבת השבת. צירוף זה כמעט ואינו מצוי בארון הספרים שלנו, ועם זאת אהבת השבת מפעמת כבר למעלה מאלפיים שנה בזמירותינו ובמצב הרוח הלאומי שלנו. כאילו עם שלם מאוהב ביום השביעי… התרומה היהודית לרעיון האוניברסלי של אהבה היא התפיסה של אהבת השבת, אהבה של יום אחד מיוחד, של נפש בממד הזמן".
אולי זה נראה מוגזם, אבל אם תשאלו כל יהודי שומר שבת תגלו שדבריו אלה של הרב השל מהדהדים היטב. ומרי שבת, ואני בכללם, מצהירים כל הזמן בעיניים מצועפות על כך שאיננו יכולים לחיות בלעדיה; אנו זקוקים לה כדי להתרענן, כדי להיטען מחדש, כדי להתחבר מחדש.
גם אם חוויית השבת היהודית, בגווניה השונים, היא ייחודית, סיפור האהבה שלנו איתה בעצם אינו כה זר כפי שהוא נראה לעיני מי שאינם שומרי שבת. מדוע? מפני שכולם שומרי סופ"ש ואוהבי סופ"ש.
כפי שמראים במחקריהם עמיתיי הסוציולוגים כריסטובל יאנג וצֶ'יוּן לִים, כל אדם (או לפחות האמריקני הממוצע) מאושר יותר בסוף השבוע מאשר במהלכו. אפשר היה להניח שמובטלים יהיו אומללים באותה מידה גם בסופ"שים (שהרי בין כה וכה אינם עובדים), אך המציאות הפוכה: אפילו הם מאושרים בסופ"שים, כנראה בגלל הסיכוי המוגבר להתחבר מחדש לאחרים; ואולי הם חשים קשר חזק יותר עם הזולת מפני שבסופ"שים הבַּטָּלָה שלהם אינה בולטת; הם חיים באותו קצב כמו כולם.
שני סיפורי אהבה אלה – בין עם ישראל לשבת ובין שאר העולם לסופ"ש שלו – אינם מקריים: השני התפתח מתוך הראשון. השבוע בן שבעת הימים, מחזור שאפשר למצוא רק אצל בני-אדם ולא בשום אורגניזם אחר, לא היה ידוע מחוץ לקהילה היהודית עד שאוּמץ על ידי גויים בעולם הרומי והוצג בפני האנושות באמצעות הנצרות, האִסלאם והאימפריאליזם המערבי (יש ספרות ענפה בנושא זה, אך המקור הטוב ביותר נותר 'מעגל שבעת הימים', חיבורו הקלאסי של אביתר זרובבל). לא כל רעיון דתי או פוליטי שהביאו תנועות אלו לעולם התקבל בעין יפה, אבל את הרעיון של 'שבוע' – או ליתר דיוק, סופו – אוהבים בכל מקום.
במהלך אותה תקופה, סיפור האהבה בין היהודים לשבת התפתח והעמיק גם הוא. נדבך מרכזי בו הוא המחזור השנתי של הקריאה בתורה. אחת הסיבות לפופולריות של פרשת השבוע היא שמדובר בחוויה קהילתית עזה: המוני אנשים קוראים יחד אותו טקסט ומשתפים ביניהם שאלות ותובנות לגביו (שחלקן לא פשוטות לעיכול). לאחרונה ניתן היה לטעום מקצת מחוויה זו בהתלהבות שבאה לידי ביטוי בחגיגת סיום הש"ס העולמי.
אכן, העולם כולו סובל בימים אלה כשנמנע ממנו לחגוג סופ"ש או אפילו לחוות את ההבדל בינו לבין שאר ימות השבוע בדרכים שהוא מורגל בהן. אבל לנו כיהודים שומרי שבת כואב במיוחד שאיננו יכולים להתכנס במניינים ולקרוא בשבת את פרשת השבוע ולדבר בה.
מציאות זו מציבה בפנינו את אחת השאלות הקשות הקשורות לשבת זו – וזאת, בתזמון מופלא של פרשיות השבוע. פרשת השבוע שעבר, 'כי תִשׂא', מציגה כמה רעיונות חדשים על השבת, ובהם רעיון מטריד במיוחד: בפרשה נקבע פעמיים כי חילול שבת הוא פשע שדינו מוות (שמות לא, יד-טו); ואם לא די בכך, עובדה זו חוזרת ונשנית בפתיחת פרשת השבוע שלנו, 'ויקהל' (שמות לה, א-ג): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם׃ שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'. כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".
לתחושתי, מעטים היהודים שפסוקים אלה מטרידים אותם, כנראה משום שלא שמעו מעולם על עונש מוות המופעל נגד מחללי שבת (לעומת זאת, על חילול שבת בפרהסיה היו מנדים יהודים מקהילותיהם). אבל אם התורה אינה מתכוונת לכך ברצינות, מדוע זה מופיע שם מלכתחילה? יתרה מזאת, עונש מוות אכן הופעל במציאות לאחר המקרה הראשון של חילול שבת!
בחומש במדבר מסופר על איש שנמצא מקושש עצים ביום השבת, מלאכה אסורה. החוטא הובא לפני משה ואהרן, שהניחוהו במשמר עד אשר יאמר להם ה' מה דינו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ. רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר טו, לב-לה). וכך היה: האיש נרגם. מזעזע: לרגום למוות אדם רק מפני שקושש עצים בשבת? האומנם זה הבסיס לסיפור האהבה של העולם עם הסופ"ש? וחשוב מכך, מדוע צריך לאכוף במשטר של פחד מוסד שניתן לקיימו באמצעות אהבה? מגזר דינו של המקושש משתמע שהשבת היא מוסד שברירי עד כדי כך שדי בפעם אחת בלבד שהיא מתחללת כדי שתיווצר תגובת שרשרת שתביא לחיסולה. סיפור אהבה אמיתי הוא ודאי חזק יותר מזה.
המקושש והמחסור
המפתח לפיצוח חידה זו טמון בניסיון לקיים ניסוי מחשבתי. בתקופות רגילות קשה לבצע ניסוי מסוג זה, אך כעת, בעת מגֵפת הקורונה, זו לצערנו משימה הרבה יותר קלה (וראו בהרחבה בצמד מאמרים שפרסמתי בכתב העת Lehrhaus כאן וכאן, מתוך ספר בתהליך כתיבה על הופעתו של השבוע בן שבעת הימים).
דמיינו לעצמכם לרגע שזו איננה שבת. נניח שזה יום שלישי או חמישי. יודעים מה? דמיינו לכם עולם שאין בו שבוע כלל (ולכן גם לא סופשבוע), כיוון שבעצם לא הייתה אז כלל בעולם יחידת זמן של 'שבוע': התורה מספרת לנו על המצאת השבוע (ראו במאמרי Three in One ובמאמרו הנפלא של הרב אריה קפלן 'שבת: יום הנצח').
עכשיו אני מבקש שתחשבו לרגע על תרחיש שבו אתם עלולים לאבד את העשתונות מרוב עצבים, עד כדי כך שתוכלו לרצוח מישהו – פשוט משום שגיליתם שהוא מקושש עצים. תרחיש כזה אתם יכולים לדמיין? אם לא, כנראה לא ניסיתם מספיק.
הצגתי את השאלה הזאת בפני קהלים שונים במהלך השנים האחרונות, ורק אנשים מעטים התנדבו להציע לה תשובות. אולי חששו לתת תשובה שגויה. או שמא ידעו את התשובה הנכונה וחששו מה היא עלולה להעיד עליהם. בכל אופן, היה אדם אחד שהשיב לשאלתי, ועשה זאת בביטחון רב. זה היה בחור ישראלי שנכח בהרצאה שלי באוניברסיטת בן-גוריון, והוא ענה: "אני יודע! למשל, כשמישהו חונה עקום ותופס שני מקומות חניה".
"בדיוק!", אמרתי.
על מה דיברנו כאן? לצערי, היום זה צריך להיות ברור לקוראים הרבה יותר מאשר לפני שבועיים. הבחור ואני חשבנו על שני דברים. ראשית, שהמשאב המדובר – העץ שהאיש קושש, או מקום החנייה בדוגמה שנתן הבחור – הוא בעל ערך רב; בין השאר, כיוון שהוא מוצר במחסור. ושנית, שמשאב זה אינו רכושו של מי שהפקיע אותו לעצמו, אלא של כלל הציבור. זוהי דילמה הידועה במדעי החברה בשם 'הטרגדיה של נחלת הכלל' או 'הטרגדיה של המרעה המשותף' (ראו הרצאתם של גארט הרדין ואלינור אוסטרום); עניינה באופן שבו אנו מגבילים את עצמנו מרצון שלא לנצל יתר על המידה משאב משותף המצוי במחסור, כך שגם אחרים הזקוקים לו יוכלו ליהנות ממנו.
בהקשר של מגפת הקורונה אפשר לחשוב על אינספור דוגמאות הקשורות לכך: בהלת הקניות וההצטיידות בנייר טואלט, חומרי חיטוי, ביצים, ואפילו עצם היציאה לרשות הרבים כאשר צו השעה (והשלטונות) הוא בידוד חברתי קפדני. רק לפני זמן קצר אי אפשר היה להעלות על הדעת שנכעס על אדם רק מפני שיצא לרחוב. אבל בימים אלה כולנו צופים בסרטונים שבהם שוטרים עוצרים ברחוב אדם שנמלט מבידוד, ורבים מאיתנו מודיעים על כך למשטרה.
המשבר הנוכחי נותן בידינו פרספקטיבה נדירה להבנת חומרת האיום הנשקף לקהילה כולה מצד אדם שבסך הכול יצא לקושש עצים ביום השבת. יהודים נחים להם באוהל, ומקושש העצים מה הוא עושה? מנצל את המצב כדי להפקיע לעצמו עצים, שהם משאב משותף שבמחסור!
אותו אינסטינקט ממש מוצג בשבוע הראשון המתואר בתורה (שמות פרק טז): תחילה יצאו בני ישראל ללקוט מָן, אף שנצטוו לא לעשות זאת; ולאחר מכן יצאו גם בשבת, אף שנאמר להם "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת [הוא] לֹא יִהְיֶה־בּוֹ [המן]". במקרה זה, היציאה ללקוט לא הייתה איום, שכן הנס האלוהי גרם לכך שהמָן הנצבר הִבאיש למחרת, ולכן ירדה ביום השישי מן השמים כמות כפולה שהיה די בה גם לשבת. ייתכן שזו הסיבה לכך שרק חילול השבת הראשון שתועד גרם לקצף האלוהי של "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים".
אבל לא היו ניסים להגן על אנשים מפני צבירה של משאב ציבורי יקר אחר: עץ, המשמש לבעירה ולבנייה. איסוף עצים בזמן שהציבור ספון בביתו הוא פגיון הננעץ בלֵב הקהילה. מקושש העצים מאיים להתיר את הרסן של צריכת משאבים מטורפת שלא רק תקעקע את המוסד המתהווה של השבת והשבוע, אלא גם את הסדר החברתי בכללותו. כעת נוכל לראות את הצורך באכיפה קפדנית של איסור חילול שבת, בפרט כשהיא (והשבוע) עדיין חדשים.
שבת של שיתוף פעולה
ובכל זאת, נראה שבימינו אין צורך באכיפה קפדנית כל כך כדי לשמור על השבת. אנו אומנם מייחלים ומתפללים שלא נגיע לכך, שכן כולנו מוטרדים, ובצדק, מן הסמכויות שממשלות נוטלות על עצמן במשבר הנוכחי כדי לנהל את 'הטרגדיות של המרעה המשותף' המאיימות להטביע אותנו. מדוע נראה שלפעמים אנו זקוקים לאכיפה קפדנית ('לווייתן', כביטוי הידוע שטבע תומס הובס), ולפעמים לא?
התשובה בקיצור: אנו מכירים בערכו של שיתוף הפעולה.
תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לפתרון בעיות של 'מרעה משותף' הוא שחברי הקהילה יכירו בתועלת שתצמח להם משיתוף פעולה. הדייג מכיר בערכו של דַּיִג בר-קיימא. הרועה מכיר בחשיבות קיומו של שטח מרעה עשיר בעשׂב. הקושי שלהם להימנע מרעיית יתר או מדֵּיג יתר אינו נובע מאי הכרת המצב, אלא מחשש שאחרים ינצלו את המצב ויעשו זאת במקומם. ובעברית מדוברת: "למה אני צריך לצאת הפראייר?"
זהו היגיון מרושע, אבל ניתן להתגבר עליו לפחות חלקית בתנאי שכל הצדדים מודעים לערכו של שיתוף פעולה. זו הסיבה לכך שלא כל שטחי הדיִג מנוצלים עד כלות, ולא כל שטחי המרעה עמוסים בקר לעייפה. זו גם הסיבה העיקרית לכך שרובנו המוחלט (אפילו הצעירים בינינו, שהסיכון הנשקף להם מהנגיף מועט) הסכימו להישאר בבידוד בימים אלה תוך תשלום מחיר כלכלי וחברתי עצום: אנו מכירים בערכו של שיתוף פעולה בנסיבות כאלה.
מבחינה זאת, צריך להגיד תודה על כך שיש לנו מדע מודרני וטכנולוגיות תקשורת מודרנית; ולהודות גם לממשלות שלנו (אף שרבות מהן פישלו במענה הראשון לאסון) על שהן מלמדות אותנו על חשיבותם המכרעת של 'בידוד חברתי' ו'שיטוח העקומה' (כמו 99% מהאנשים פה, גם לי לא היה מושג מה זה רק לפני שבועיים), ועל היכולת לפעול באופן נכון ביצירת הבידוד בינינו. תארו לעצמכם שלא היינו מייחסים חשיבות לשיתוף פעולה כזה. במקרה כזה אין לתאר את המחיר שהיינו משלמים, שכן כל אחד מאיתנו היה חותר להפקיע את כל המשאבים לעצמו.
זה בדיוק היה האתגר כאשר השבת הייתה עדיין בחיתוליה. כל מה שעומד בבסיס סיפור האהבה הזה כיום – ההכרה בערך שיתוף הפעולה בשמירת שבת – הוא תוצר של אלפי שנות ניסיון חברתי מצטבר. אבל עבדים-לשעבר במדבר (שלא הכירו דבר מלבד שִעבוד אינסופי ומלחמת קיום אכזרית) עדיין לא היו מוכשרים לכך. גם כשנכנסו לארץ ישראל, כשאיש מלבדם אינו מקיים שבוע בן שבעה ימים, האם הייתה דרך אחרת לשכנע אותם לסגור את חנויותיהם בשבת (כמסופר בנחמיה יט, טו-כב), או להותיר מאחור לקט, שכחה ופאה בשעת הקציר?
לעומת זאת, למרות החוויה הנוראה שאנו מתנסים בה היום לראשונה, של שבת שבה נהיה כולנו נצורים איש בביתו, האם יש לכם ספק אם נזכור את ערכה של השבת (ושל הסופ"ש)? עכשיו, כשנגזר עלינו טשטוש בין היום השביעי לשאר ימים, והשעון הביולוגי החברתי והאישי שלנו משתבש, האם יש לכם ספק שנתנפל מחדש בערגת אוהבים על השבת כשזה רק יתאפשר שוב? באמת נראה לכם שנמשיך להסתפק בפעילויות של בניית-קהילה (שהן כשלעצמן יפות ומעוררות השראה, למרות היותן תחליף חיוור למקור)?
להפך: כשם שהגעגועים לאדם אהוב מתגברים כשהוא איננו, כך יקרה גם ליחסינו עם השבת. וזו הסיבה לכך שהראשון לציון פסק שיש להשאיר סמארטפונים פתוחים בגל שקט בשבת, כך שיתאפשר לקבל עדכונים חיוניים של משרד הבריאות. הדבר לא רק מבטא את עיקרון "פיקוח נפש דוחה שבת", אלא גם משקף את מידת ביטחונו של פוסק ההלכה שאין כאן סכנת גלישה במדרון חלקלק: יודע הרב יוסף שאהבת השבת שלנו מושרשת בחוויה רב-דורית עמוקה, והיא איתנה כל כך עד שהסיכון הנשקף לה בטל בשישים.
שבת זו – כמו קודמתה, וכנראה שגם כמו אלה שיבואו אחריה, ואני תפילה שיהיו מעטות – לא תהיה כל כך גרועה. בנו, ורק בנו, היכולת לפעול שתהיה לנו שבת יפה: להמשיך אל תוך בתינו את חוויית התפילה השבתית. להתחזק בידיעה שבכל בית בישראל חווים ממש כמונו את התחושה הבלתי נתפסת, כמו בשבת הראשונה, של "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – ומצפים יחד איתנו להיות שוב יחד אחרי שהכול ייגמר.
תארו לעצמכם כמה משמח וחגיגי זה יהיה. לא דומה לשום דבר שחווינו בחיינו. לאהבת השבת (וגם אהבת הסופ"ש, שהיא הד לה) תעלה על גדותיה. דמיינו את אהבת הרעים שתציף אותנו ותהדהד בעולם כולו כשנתאחד שוב. סביר מאוד שאת השבת שבה נזכה לצאת שוב לבית הכנסת ולהתפלל יחדיו – לא נשכח לעולם.
אני כבר מתרגש. בטח גם אתם.
תרגם מאנגלית: שאול לילוב
