אנחנו רגילים לקטר על סיקור מוגזם להפגנות שאיננו מתומכיהן, אבל תרשו לי להלין על כך שלהפגנת השמאל הווירטואלית שהתקיימה אמש לא נמצא אזכור באף אחת מהמהדורות המרכזיות. עובדה מפתיעה בהתחשב בכך שלמעלה מחצי מיליון אנשים צפו בה ברשת. ייתכן שלא כל הצופים נמנים עם תומכיה, ובכל זאת, מדובר במספר מכובד שמעלה נקודה משמעותית: התחושה לפיה אנו עומדים בפני קץ הדמוקרטיה איננה נחלתם של פעילי שמאל-קצה בלבד, אלא של נתח נכבד מהציבור.
לא שיעור האבטלה, לא החוסר בבדיקות קורונה ולא ההמונים שיוצאים לרחובות על אף האיסורים – כל אלה לא מטרידים את אותם מאות האלפים: הדמוקרטיה היא שבסכנה. "הקורונה היא רק מגפה שתחלוף לה. עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה, היא תיעלם, כמו שבאה", אמר בנאומו יו"ר התנועה לאיכות השלטון אליעד שרגא, "אבל השחיתות תישאר, והיא זו שעלולה להרוס את יסודות המשטר בארצנו, היא זו שעלולה להרוס את הבית השלישי ולהביא את החורבן".
אינני יודעת מהיכן היומרה להקל ראש במגפה ולהסיק שבעוד כמה חודשים היא כבר תהיה מאחורינו, אבל גם אם אכן תתגשם התחזית האופטימית, קשה שלא לתמוה אל מול ההצהרה הדרמטית שבהמשך דבריו: "מעולם מעולם, הרשות המבצעת לא הייתה חזקה כל כך, לא הייתה בלתי מרוסנת כל כך, בלתי מאוזנת, בלתי מבוקרת ובלתי מפוקחת. כל כך!! מעולם לא!! וזוהי הסכנה הקיומית האמיתית שלנו! הסכנה, שבחסות מצב ה'חרום' הנוכחי, הדמוקרטיה תמות מות נשיקה, תפרפר אך מעט, תגסוס, ותמות לה לאיטה.
"ומחר בבוקר, מה יהיה כאן? אולי תהיה כאן מונרכיה, אולי תהיה כאן פלוטוקרטיה, אולי תאוקרטיה, אולי אוליגרכיה, ומן הסתם, אולי רק דיקטטורה… מי יודע? דבר אחד בטוח…ומה שבטוח הוא, שלא תהיה כאן דמוקרטיה".
אפשר היה להבין את טענת ארגוני השמאל על שורת צעדים אנטי דמוקרטיים שנעשית בחסות המגפה, אם רק הייתה נשמעת אותנטית. אך הדיבורים על בואה של הדיקטטורה אינם חדשים לנו, והזעקות הללו מזמן הפכו להיות בבחינת "זאב, זאב". נדמה שמי שמבקש לנצל את שעת המשבר כדי לקדם אג'נדה אלו מספידי הדמוקרטיה עצמם. בדרך הם לא מהססים להציג את נבחרי הציבור כחבורת נוכלים תאווי שלטון שיושבים ומחככים ידיים בהנאה נוכח התפשטות המגפה. כאילו שבחדרי חדרים יושבים ראש הממשלה ושר המשפטים ודנים בכובד ראש: כיצד ננצל את השעה הקשה הזו להשמדת הדמוקרטיה? (את הצחוק המרושע תדמיינו לבד).
במשחק הפוליטי הזה גם העובדות חסרות משמעות. שוב ושוב דובר בהפגנה על ההחלטה "הבלתי חוקתית" לסגור את בתי המשפט באישון לילה בידי "הנאשם בפלילים". לא משנה לדוברים שבתי המשפט פועלים תחת צו חירום, ודיונים הנחשבים לדחופים מתקיימים יום יום, ובטח לא שההחלטה לדחות את המשפט של נתניהו התקבלה בידי אסתר חיות בכבודה ובעצמה. גם הודעה חריגה שיצאה מטעמה בסמוך להפגנה ובה הבהירה את הדברים הללו לא סייעה בהפצת האמת בקרב הנואמים. איש לא יהרוס את הקונספירציה, גם לא המגדלור עליו הם מגינים.
הניסוחים המוקצנים הללו, השנאה היוקדת לנתניהו והגוון הפוליטי בה נצבעה ההפגנה הזו, כמו גם קודמותיה – כל אלו דוחקים הצידה את ליבת הדיון: אנו נמצאים בשעת קצה וכתוצאה מכך ערכי היסוד שלנו מתנגשים. הזכות לחיים וביטחון עומדת כעת מול כבוד האדם וחירותו. לא צריך להיות איש שמאל כדי להסכים שסוגיית איכון הטלפונים ראויה לפיקוח ומעקב של ועדת הכנסת, שהתנהלותו של יולי אדלשטיין דורשת הסברים ושאפשר ואף ראוי לדון אילו דיונים הכרחיים בבתי המשפט.
אבל הצגתו של כל מי שמאמין בסדר עדיפויות שונה בשעה זו כתומך ארדואן, הופכת גם סוגיות בסיסיות אלו לפוליטיקה זולה. העובדה שצריכה להטריד אותנו היא שלעמדה הזו יש קהל, והקהל הזה איננו דווקא שונא כמו מנהיגיו. אני מאמינה לאותם מאות אלפים שהם מוטרדים באמת ובתמים מצו השעה. אלו זעקות שבר שכנראה לא נולדו בצל הקורונה, אלא שכעת הן מגיעות לשיאן. צריך להקשיב להן, ולהבין מהיכן הפחד נובע, אלא שזו משימה כמעט בלתי אפשרית כשברקע כל כך הרבה רעש וצלצולים.
