מהי תורה ארגודית? מי הן חבורות לי? ומה בכלל אפשר לעשות עם מספרים דמיוניים? אני לא ממש יודע לענות, אף שעל פנקס צהוב בחדר העבודה בבית הוריי ברחביה, המושגים האלה קיבלו משמעויות חדשות. שם, ובמחלקה למתמטיקה באוניברסיטה העברית, נעקרו הרים ונפתרו בעיות מתמטיות שהעולם המתמטי כולו חיפש את פתרונן. ואבא, הלל פורסטנברג, שהתבשר השבוע על זכייתו בפרס אָבֶּל למתמטיקה, היה ראש חץ במאמץ.
איך זה לגדול כבן למתמטיקאי שחי בעולם מעט דמיוני, ועוסק במושגים מופשטים שלכאורה אין להם ערך מעשי? להמציא עולם עם שבעה ממדים וליצור מרחבים דמיוניים זה נחמד, אבל בבני עקיבא ובישיבה התיכונית דיברו איתנו על תורה ועל עבודה, על התיישבות ועל רגבי אדמה ממש (כן, פעם זו הייתה האידאולוגיה). האישור לצאת מהלימוד ב"סדר ערב" כדי להשתתף בטקס הענקת פרס רוטשילד או פרס ישראל לאבא היה נחמד, אבל הותיר אותי ב"צריך עיון".
אבא, הארי פורסטנברג במקור, נולד בברלין ב־1935. לאחר ליל הבדולח הצליחה המשפחה – הוריו, אחותו והארי בן השלוש – לצאת מגרמניה לאנגליה, לשהות שם זמן קצר, ולאבד את האב שנפטר שם ממחלה. שלושת הפליטים המשיכו לארה"ב כשהם נטולי אמצעים, ועם קרובי משפחה מעטים שיכולים לסייע. הם השתקעו בניו־יורק, וסבתא עבדה מסביב לשעון כדי לפרנס את המשפחה. אחותו, רות, שלטענתו הייתה מוכשרת ממנו במתמטיקה, יצרה אצלו את הסקרנות המתמטית, והוא עצמו תיקן את הטעויות של המורה לחשבון כבר בכיתה ה'.
כשבגר הגיע לישיבה יוניברסיטי, ולאחר שהחליט שלא מתאים לו לשמש כרב, סלל את דרכו לעולם המתמטיקה. השילוב בין העולמות קסם לו. לתפיסתו, המתמטיקה יוצרת תשתית מאוחדת של היקום, שכל חוקי הטבע מבוססים עליה, מה שמחזק את ההבנה באחדות הבריאה ואת ראיית מה רבו מעשיך ה'. "ברור שיש כאן משהו מעבר", נוהג אבא לומר.
על פי הרב סולובייצ'יק, קיים דמיון רב בין איש ההלכה לאיש המתמטיקה המופשטת. שניהם עוסקים בהגדרות שאינן מחויבות למציאות ולפרקטיקה, ונהנים מהחידוש שביכולתם ליצור. לעומתם, פוסק ההלכה המעשי והמתמטיקאי השימושי חיים בעולם מוחשי המחויב לחוקי המציאות. כתוצאה מהשוני בין העולמות, החשיבה התיאורטית עלולה להישאר בין כותלי בית המדרש. אלא שלפעמים הנסיבות יוצרות מפגש, והעולם המעשי שואב מהעולם המופשט רעיונות וממצאים ומיישם אותם. כך בהלכה, כך גם במתמטיקה.
אבא עזב את בית המדרש ואת האוניברסיטאות בארה"ב ועלה עם אמא לארץ ב־1965 – פרופסור צעיר שהתקבל בחום במחלקה למתמטיקה בירושלים. כילדים הכרנו את המחלקה ואת החברים הטובים של אבא. חשבנו שכל העולם הוא כזה: אנשים נינוחים, יוצרים יחד, מפרגנים זה לזה, ואבא צנוע ושקט שתמיד שמח בעבודתו. בערב, אחרי ששטף כלים, היה מספר לנו סיפורים דמיוניים ומצחיקים שהמציא, והשכם בבוקר היינו מוצאים אותו ליד שולחן המטבח, ממשיך לחשוב ולכתוב כל מיני סימנים, אותיות ומספרים בפנקסו הצהוב. עולם הרמוני.
אומרים שכדי להיות מתמטיקאי לא צריך להיות משולש. זה נכון. אבל כדי להיות מתמטיקאי שמשלב בין עולמות רבים ושונים, צריך לראות את המציאות כשלמות אחת.
למתמטיקה תיאורטית יש ניחוח של פעם. היא אינה פועלת בקצב שנות האלפיים. מתמטיקאי, ידיד של אבא, סיפר לי שלאחרונה שניהם שבו לדון בבעיה שעלתה בפניהם לפני כמעט חמישים שנה, ורק עכשיו הצליחו לפתור אותה. זהו ענף מדעי למרחקים ארוכים, וצריך אורך רוח וסבלנות רבה כדי להתמיד בו. אבל מי שהדבר הכי אהוב עליו הוא לשאול שאלות ולמצוא פתרונות, לא יפסיק לרוץ לפני שימצא פתרון. אבא רץ באמריקה, המשיך בארץ, וחש גאווה גדולה לחיות בירושלים, ולייצג מכאן את מדינת ישראל, מדינת תורה ומדע, תיאוריה ומעשה, חומר ורוח. כאן אפשר לחבר בין עולמות רבים ושונים, כאן אפשר ליצור הרמוניה שאיננה מופשטת.
