ימים מתוחים עוברים על העולם ועלינו בתוכו. ימים של אויב שלא מכיר פנים, לא מכיר גבולות ולא מפריד בין לאומים. האויב הזה מבקש להביא כאוס לעולם ולערער את הביטחון האישי של כל יחיד ואת הביטחון הכלכלי והקיומי של כל האנושות. יש צד אחד במלחמה הזו שעניינו רוחני ותיאולוגי. כשהאנושות מבקשת להשתרר על היקום כולו והאדם מתהלך בתחושת אדנות על הארץ, מגיעה כמו משום מקום מכת וירוס הנעלמת מן העין ומזכירה לאדם כי הוא יצור תלותי ומעורער כערבה עלי מים. זו תמצית החוויה הדתית שממלאת דפים שלמים בספר הספרים.
אבל יש צד אחר שמאתגר אותנו, כאן בישראל, יותר משאר מדינות העולם המתמודדות עם הקורונה. נפלה הזדמנות לידינו להכיר בצורך של שילוב ידיים בין רוב אזרחי המדינה מתוך אחריות לעתיד החברה.
במצב אידיאלי הייתי עומד כאן וקורא לאחדות של כל מפלגות הבית, ללא שום בידול בין מפלגות ציוניות למפלגות שחותרות תחת התנועה הציונית. כשם שהנגיף לא מבדיל בינינו כך המאבק בו צריך להתנהל בלא הבחנה ובלא הבדלה. בשונה ממפיקי "ארץ נהדרת", כשאני רואה במסך במוצאי שבת את השר ליצמן במסיבת עיתונאים חבוש בכובע הספודיק של חסידי גור אני מתמלא כבוד לאיש. הוא מגיע עם המדים המיוחדים שלו שמגדירים את זהותו האישית והקבוצתית. עם הכובע המייחד שלו הוא פועל בשילוב כוחות עם כל שאר חלקי הממשלה נאמן לתפקידו. מי שזוכר את יחסה של היהדות החרדית והחסידית לתנועה הציונית מבין שהתמונה הזו היא דרמה של ממש. לא שהיהדות החרדית ויתרה על התנגדותה לציונות אלא שהצרכים האזרחיים גברו וחייבו שילוב ידיים. המחנה שלו עדיין מתנגד להליכה לצבא או לשירות אזרחי אבל הוא כבר מתחת לאלונקה.
ראוי היה שגם ערביי ישראל יהיו מיוצגים בממשלת חירום אזרחית. מערכת היחסים של ערביי ישראל אל חברת הרוב במדינה היהודית והדמוקרטית לא פשוטה. יש שתי זרועות לגוף הזה שפועלות באופן הפוך. זרוע אחת מבקשת הכרה אזרחית שוות זכויות ובעלת פנים. תביעה פשוטה כל כך שמוכרחה להתקבל על חברת הרוב לא רק בגלל זהותה הדמוקרטית, אלא לא פחות מכך בגלל זהותה היהודית. זה חלום העם היהודי הגנוז בעומקי הזהות שלו – להיות ריבון בארצו ומכיל בתוכו את המיעוטים בשוויון זכויות מלא. בתחום הזה אנחנו, כל חלקי התנועה הציונית, מוכרחים לתקן עוולות של עשרות שנים, לחתור לאמץ את הזרוע הזו ולהביא לקיום של כבוד לכל יושבי הארץ.
אבל יש לערביי ישראל גם זרוע אחרת והיא מבקשת הכרה במאוויים לאומיים ואפילו כאלה המקעקעים את יהדותה של המדינה. הזרוע הזו הולמת בשאיפה היהודית ההיסטורית להיות עם חופשי בארצנו. חברת הרוב (הגדול) של המדינה הציונית מוכרחה להגן על עצמה מפני הזרוע המסוכנת הזו שמבקשת לייצר כאן "מדינת כל אזרחיה". כמעט כל השיח הפוליטי בישראל עוסק אך ורק בזרוע הזו. כל ההתנגדות לתנועות הערביות השונות מבוססת על השאיפות הלאומיות שלהן ועל הפחד שמא משהו מהשאיפות הללו יצליח והמדינה תקרוס.
כבר לימדונו חז"ל את הכלל האנושי והפוליטי "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". הדחייה של שתי הזרועות מקדירה את שמי המדינה ומעצימה את תחושת ההליכה בדרך ללא מוצא. צריך למצוא שעות מיוחדות שבהן אפשר (וממילא צריך) לבודד בין שתי הזרועות, הלאומית והאזרחית, לאמץ את האחת ולדחות את האחרת. אם היינו זוכים – היינו כעת בשעת כושר שכזו. הצורך באיגום כוחות למלחמה במשבר שנחת עלינו אינו קשור לזירה הלאומית אלא לזירה האזרחית. זו הייתה יכולה להיות שעת כושר להכניס את אזרחי ישראל הערביים למעגל האחריות האזרחית ולראות בהם שותף ולא אויב. הסיכוי שהזמנה כזו תייצר אקלים רך יותר בקרב צעירים וצעירות במרחב הערבי הישראלי גדול בהרבה מהסיכון שהוא מביא.
אבל כל זה נראה במציאות הפוליטית הישראלית כחלום מנותק שאינו מחובר לאישים שמרכיבים את הפאזל הגדול של כנסת ישראל. "גוש הימין" לא ישב עם ערביי ישראל וכך עומדות לפני חברי "כחול לבן" שתי חלופות בלבד: ממשלה רחבה עם הליכוד (ללא המשותפת) או ממשלת מיעוט בגיבוי המשותפת. באופציה הראשונה יצטרכו חברי הכנסת של "כחול לבן" לבגוד במצביעים שבחרו בהם כי "רק לא ביבי". באופציה השנייה הם לא רק יבגדו במצביעים שבחרו בהם כי "לא עם הערבים", אלא גם יגורשו מן העיר בבושת פנים בשלב מוקדם מאד לאחר הקמת ממשלת המיעוט. זו תהיה מהלומה סופנית למפלגה שקמה כדי לרפא את החברה השסועה והפצועה שלנו. כך אנו נשארים עם אופציה אחת בלבד: לומר "כן" לנתניהו מתוך הבנה עמוקה שזהו סוף תקופתו הפוליטית ולייצר אקלים חדש עם אופק רחב לחברה הישראלית.
האם בוגי יעלון ויאיר לפיד לא מבינים את זה? על כך אמרו לנו חז"ל: "גדולה שנאה שמקלקלת את השורה". כמו אהבה שמסמאת את העיניים כך השנאה מערערת את המחשבה ומעוורת את שיקול הדעת.
בני גנץ יצטרך לגלות מנהיגות של עיניים פקוחות וצלולות ולקבל החלטה קשה המאגדת אותנו למרכז ציוני שפועל לחיסון החברה מבפנים.
הרב בני לאו הוא מתומכי יוזמת #אחדות_עכשיו להקמת ממשלת אחדות
