עם תוצאות הבחירות שביטאו רוב יהודי לתמיכה בנתניהו, כתב פרופ' אסא כשר: "אני מכיר שלוש תוצאות עמוקות של הבחירות, במונחים היסטוריים ומוסריים: 1) מדינת ישראל היא לא 'מדינת מופת', להפך! 2) החברה הישראלית היא לא 'אור לגויים', להפך! 3) העם היהודי ('היושב בציון') הוא לא 'עם סגולה', להפך!"
הדברים מבטאים מוסר נוצרי־אפלטוני, כפוף לסרגל ערכים אידאלי תלוש מכל הקשר, הרחוק במהותו ממוסר התנ"ך. השיפוט המוסרי מתקיים תמיד בתלות בהקשר: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
כשהייתי מפקד קורס קציני שריון, דרשו ממני המדריכים להדיח צוער שנתפס מכניס כפפות לכיסו בעת החזרת ציוד. הסבירו לי בלהט שגנב לא יכול להיות קצין. שאלתי אותם: "ואתם אף פעם לא לקחתם משהו מצה"ל?" הם ענו: "כן, אבל הוא נתפס ואין לעבור על כך לסדר היום, יש ערכים". הסברתי להם את נקודת מבטי: הבחור, ממגדל־העמק, היה שנה בשייטת 13, עבר לשריון, הצטיין במסלול, ובעוד יומיים מסיים קורס קצינים. האם מוסרי להדיח אותו בגלל כפפות?
יש הבדל בין שיפוט מוסרי אידאלי, תיאורטי, לשיפוט מוסרי בהקשר. יש הבדל בין רב ליטאי, ראש ישיבה או טהרן משפטי שלא עזבו מעולם את בית המדרש, לרב קהילה ששיפוטו המוסרי־הלכתי קשוב תמיד לאילוצי ההקשר. חז"ל קבעו: "יפתח בדורו כשמואל בדורו". ברור שיפתח או שמשון רחוקים מלשמש מופת מוסרי אידיאלי, אבל במבט מעשי קובע ההקשר. זה מוסר התנ"ך.
ראוי לעיין בפירוש "מאור ושמש" על נוח, שתואר כ"איש צדיק תמים" אך לאחר 120 שנה של בניית התיבה נותר רק "צדיק". לפי הפירוש, מי שעסוק בבניית תיבה חייב להיות מעורב עם הבריות ואינו יכול להמשיך להיות תמים. והוא מוסיף על יעקב, שנקרא "איש תם": "ופירש רש"י שאינו יודע לרמות. אבל עשיו קרא עליו 'ויעקבני זה פעמיים', ותרגם אונקלוס 'וחכמני'. כי עם מי שהיה צריך לילך ברמאות, היינו בחכמה, הולך בחכמה, וזהו דרך יותר גבוה ממדרגת התמימים בלא שכל, כמובן ליודעים".
ברוח זו, על סיפור תמר ויהודה הסביר החפץ חיים: "מכאן הייתה ההתחלה למלכות בית דוד ולמלך המשיח. ותועלת הסיפור היא שכל העניינים היותר גדולים ונשגבים, השטן מעכב עליהם, ואין עצה אחרת זולת לעקם את הדרך ולפייס את השטן, כי בדרך הישרה, דרך התורה, היה השטן מקטרג ולא היה יוצא העניין לפועל. וכן היה העניין עם עובד אבי אביו של דוד, שיצא מרות המואבייה".
דיבור כזה מעורר חלחלה אצל סדרני המוסר. פריצת הגדר והתרת הרסן מעוררות בהם חרדה. לשיטתם, או שמקפידים ללא התפשרות על גדרות המוסר, או שהכול הולך לאנרכיה. עם תוצאות הבחירות הופצה ברשתות בדיחה: "אני צריך להחליף טלפון, מתלבט אם לקנות עכשיו או לחכות עוד קצת עד שיהיה מותר לפרוץ חנויות". כאילו מתקיימת כרוניקה של הידרדרות מוסרית ידועה מראש. אלא שעל פי רוב, החיים המוסריים ויראת אלוהים ממשיכים להתנהל גם במרחבים האפורים, הרחק מעבר למה שמוכר כגדרות המוסר.
עמנואל לוינס, בדיונו על טענת סימון וייל נגד מוסר התנ"ך, הסביר: "ההוראה התנ"כית אינה שיר הלל לעם מופת. היא כולה תוכחות. זכותו היחידה של עם ישראל היא, אולי, בעצם הבחירה של ספר החרון והאשמה כמסר שלו. בעצם העובדה שעם ישראל הפך ספר זה לספרו. ישראל אינו עם למופת אלא עם בן חורין".
השיפוט המוסרי האפלטוני־אידיאלי חי תמיד בחרדת ההידרדרות במדרון החלקלק, ולכן נשמר ממה שנראה בעיניו כ"עיגול פינות". השיפוט המוסרי האחר מציב את התלות בהקשר ואת סדר העדיפויות המעשי כהכרח מוסרי. לעיתים דווקא ברגע הכניסה למדרון החלקלק מתחילים באמת החיים המוסריים.
זוהי המסגרת הערכית המתאימה לשיפוט תוצאת הבחירות. ראוי לברר מה חשוב לנו יותר, מה חמור יותר: מנהיג עם שלושה כתבי אישום, המוביל סיכוי להתקדמות בגאולת העם והארץ, או מנהיגות הטוענת ל"ניקיון כפיים" ובתוך כך מובילה את שבירת כל מוסכמות היסוד הציוניות וחותרת לממשלת מיעוט בתמיכת מפלגה המתנגדת למדינה היהודית. זהו השיפוט המוסרי הממשי, והוא חייב להתקיים בהקשר הרחב והכולל.
