את המגפה שמרעישה בימים אלה את עולמנו ראוי להגדיר גלובלית לא רק בגלל היקף התפשטותה אלא גם נוכח אופייה ומשמעותה. הקורונה היא מחלת הגלובליזציה. כשאנחנו "משגעים" את הגוף שלנו באורח חיים בלתי אפשרי, הוא מוחה נגדנו ומכריח אותנו להישאר שבוע בבית; משכיב אותנו, משבית אותנו וכופה עלינו לחזור לשפיות. כך קורה היום לגופו של "האדם העולמי".
אורח החיים המטורף שהאנושות סיגלה לעצמה בעשורים האחרונים גרם לגופה לצאת במחאה, ולהשבית את החיים הלא נורמליים שלנו. העולם הפוסט־מודרני מעוצב במושגים כמו "עולם ללא גבולות", "עיר ללא הפסקה", "כפר גלובלי", "24/7", "תרבות השופינג" וכדומה. המושגים האלה מאפיינים אורח חיים ומחשבה שלא הכרנו בעבר. ואת אורח החיים הזה משבית היום נגיף הקורונה, ומראה לנו בדיוק במה חטאנו.
ניכר שמגפת הקורונה קשורה בקשר ישיר לגלובליזציה, לתרבות ולאורח החיים הפוסט־מודרני. לולא הגלובליזציה היא לא הייתה מתפתחת ומתפשטת בקצב ובהיקף כאלה. כולנו עדים להעברתה המהירה באמצעות התעופה והתיירות מיבשת ליבשת. המטוסים ושדות התעופה עצמם הפכו לחממת דגירה והדבקה. גם לשפעת "הספרדית", שתקפה את העולם בסוף מלחמת העולם הראשונה, היה אופי בינלאומי. עצם המלחמה ההיא הייתה סוג של "טירוף גלובלי", ואירופה הייתה "כפר גלובלי" שבו צבאותיהן של רוב אומות התרבות באותו עידן היו מעורבים זה בזה בתנאים שהיו כר פורה להפצת המחלה.
גם הנזק הכלכלי המיידי ומערכות החיים המושבתות מעידים על משמעות המגפה הנוכחית. הנזק החמור ביותר שנגרם עד עתה הוא לתעשיות הבינלאומיות: טיסות, תיירות, מלונאות, קשרים בינלאומיים, קניונים וכדומה. "העונש" מעיד על "החטא", כפי שהתוצאה מצביעה על הסיבה.
הקורונה היא מחאה. מחאת גופו של האדם העולמי על ושיגיונות החיים הפוסט־מודרניים. וכמו כל שפעת, גם הקורונה משביתה אותנו ומחייבת אותנו לחזור לשפיות. האדם כבר לא יכול להמשיך להתרוצץ ולברוח מעצמו, ונאלץ להיכנס לבידוד שהוא גם התבודדות. האדם של זמננו, שחי בתודעה של "אני ואפסי עוד", נחשף פתאום לאמת קיומו הזמני, הרעוע והרופף. מחאת הקורונה פורצת את התודעה ומחייבת אותנו להתחבר לרבדים עמוקים יותר של הקיום. אנשים נאלצים לעצור את שטף ומרוצת חיי היומיום, ולהתחיל לשאול את עצמם שאלות מהותיות על החיים, על משמעותם ועל מצבו של האדם. האדם מקבל הזדמנות להתבודד בינו לבין עצמו ולגלות את קונו.
וכמובן, הפחד, החרדה, החששות שחודרים לכל לב, חוסר הוודאות. המציאות שנראתה עד אתמול יציבה, מבוססת ובטוחה כל כך, מתחילה כעת להתנדנד. האדמה, התודעה הרגילה שמקנה לנו יציבות, מתחילה לרעוד. הארץ מתערערת והאדם מתחיל לגלות שיש גם שמיים, ומתחיל להיפתח אליהם ואל הנשמה, להאזין לקולה. הוא מתחיל לגלות מתוך עצמו, ובעצמו, שיש אלוהים. המצוקה מגלה לו את חולשתו וארעיותו, וממילא פותחת אותו למודעות למציאות האלוקית, לתפילה ולאמונה.
גם המשפחה חוזרת להיות נורמלית. כבר אי אפשר לזרוק בבוקר את התינוקות לפעוטונים ואת הילדים לבית הספר, ולטוס בלחץ לעבודה. המשפחה חוזרת הביתה, מתכנסת, ושגרת היומיום הופכת למה שקראנו בזמנים אחרים "זמן איכות". יושבים בבית, פוגשים סוף־סוף את האישה ואת הילדים, סועדים יחד, מתראים.
גם העולם ללא גבולות שניסינו ליצור כאן משנה לפתע את פניו. המדינות הלאומיות חוזרות לעצמן, ואיתן תחושות השייכות הלאומית והסולידריות. לפתע ברור עד כמה אנחנו תלויים אלה באלה ואחראים אלה לאלה. יש ויש גבולות, ואדרבה, עכשיו הם סגורים ומסוגרים. כל מדינת לאום דואגת קודם כול לעצמה. הכפר הגלובלי נסגר, לפחות לפי שעה. גם תרבות השופינג ההזויה יצאה לחופשה.
לא הכול יחזור לקדמותו אחרי שמשבר הקורונה יחלוף. האדם לא ישוב לנהל אורח חיים של טירוף והתרוצצות כפי שעשה עד עתה. אין שום תובנה, חוויה או רגש במציאות של האדם שאינם נרשמים ונצרבים בעומק העל־מודע שלו, בעומק נשמתו, ומשם ממשיכים להשפיע. את השיעור הזה, העולם לא ישכח כל כך מהר.
הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זו רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים המטורף שהורגלנו לו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון. מי ייתן שהיא תהיה קצרה ככל הניתן, וכמה שפחות כואבת.
