הבשורה הטובה: נשיאת בית המשפט, אסתר חיות נתנה אישור עקרוני לצילום ושידור דיונים מבית המשפט העליון. הבשורה הרעה: זה יקרה רק אי שם אחרי מבול הקורונה, וגם אז רק בדיונים נבחרים אותם תבחר הנשיאה בפינצטה.
"אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" איננו רק המשפט המפורסם ביותר של השופט היהודי לואי ברנדייס מבית המשפט העליון האמריקני, אלא גם סעיף בחוק יסוד השפיטה הישראלי. אחד מעקרונות החוק הוא פומביות הדיון, שקובע כי ברירת המחדל להליכים משפטיים הוא דיון בדלתיים פתוחות.
אלא שבחוק עצמו ישנה סתירה. אל מול חוק יסוד השפיטה ניצב חוק בתי המשפט, האוסר על צילום באולם אלא אם כן השופט מרשה זאת. בפסיקה התרחב האיסור להקלטת דיונים משפטיים, והפך גם לסעיף בכללי האתיקה של עורכי הדין עורך דין המצלם או מקליט דיון חשוף לסנקציה משמעתית.
המאבק על שקיפות מלאה בדיוני בית המשפט לא התחיל היום. במהלך השנים היו כמה וכמה נסיונות לצקת תוכן ממשי ברעיון פומביות הדיון ולאפשר צילום דיונים בבתי משפט אולם השופטים מיסמסו אותם באופן עקבי.
בשנת 2004 פורסמו מסקנות וועדה מיוחדת שהוקמה לדיון בעניין, בראשות השופטת (דאז) דורית בייניש. בדו"ח הוועדה נאמרו דברים נוקבים: "מימי קדם ועד היום אין חולק על חשיבותו של עקרון פומביות הדיון לקיומו של משפט צדק. מקומו של המשפט בתקופת המקרא היה בשער העיר, במקום המרכזי ביותר. בתקופות מאוחרות יותר בית הדין הגדול ישב בסמוך למקדש בירושלים – מקום שנאסף בו מידי יום ציבור רב מכל רחבי המדינה. גם באומות אחרות התקיים המשפט לעיני ציבור רחב במקומות המרכזיים ביותר".
בייניש התמקדה בבעייתיות שבצילום ערכאות דיוניות. בערכאות אלה מופיעים עדים. הדיונים אמנם פתוחים לציבור אבל רובם אינם אבן שואבת לעיתונאים וסקרנים. אליבא דבייניש יש חשש שחשיפה ציבורית רחבה של עדויות וחקירות נגדיות תשפיע לרעה על התנהגות עדים, או תהפוך את הדיונים לקרקס. בינייש עצמה ציינה ביושר שכל השיקולים הללו אינם רלוונטיים לדיוני בג"ץ. כך ניסח את הדברים חבר הוועדה ד"ר פרץ סגל: "בהליך הבג"ץ לא נשמעים עדים, הוא מופנה נגד רשויות השלטון ובכך הוא משרת את חובת השקיפות שלהם וחלות שלטון החוק עליהם, עיקרו בעניינים שההיבט הציבורי בהם הוא דומיננטי והפגיעה בפרטיות הצדדים במהלך הדיונים פחותה, הטענות הנדונות בו הן משפטיות בנושאים מנהליים וחוקתיים ואין ערעור על ההליך".
סגל שתמך בפתיחת דיוני בג"ץ לשידורים חידד כי "לשידורים אלה תרומה חשובה מבחינה חינוכית להרחבת ידיעותיו של הציבור על עבודתו של בית–המשפט ולהגברת המודעות לסוגיות בעלות חשיבות חברתית וציבורית הנדונות בפני בג"ץ שהעניין הציבורי לצפות בהן הוא רב".
מסקנתה של וועדת בייניש הייתה שיש לצלם ולשדר את הדיונים בבג"ץ בהליך מדורג שייבחן תוך כדי תנועה. בשנת 2014 נערך פיילוט מוגבל, במסגרתו שודרו שני דיונים אולם השופטים מסמסו את היוזמה ולא היה לה המשך.
הטכנולוגיה הפכה את המצב לגרוטסקי. עם כניסתו של הטוויטר לזירה החלו עיתונאים רבים לפצוח בטוויטר-לייב, במסגרתו הם מצייצים ללא הרף את דברים השופטים באולם. אגב, הנוהג החדש גורם לכאב ראש למשמר בתי המשפט. בכמה מהדיונים בהם השתתפתי הציצו מאבטחים מאחורי גבם של העיתונאים כדי לוודא שהם רק מצייצים ולא מצלמים. ועל זה אומרים אצלנו, נו באמת.
בתי המשפט הם שריד אנרכוניסטי אחרון לחוסר שקיפות במגזר הציבורי. במיוחד זועק הפער בין איסור הצילום בבתי המשפט לצילום החופשי מוועדות הכנסת. למצב הקיים אין הצדקה שכן רבים מהדיונים בבג"ץ נערכים בעקבות פניותיהם של עותרים ציבוריים, המבקשים להשתמש בכוחו של בית המשפט לשם השגת הישגים פוליטיים. האם לא ראוי שהציבור יהיה חשוף לדיונים בנושאים אלה?
אפשר להבין מדוע השופטים לא מתלהבים משידור הדיונים שהם מנהלים. שקיפות מלאה תקשה עליהם לסנוט באופן סלקטיבי בעותר שלא בא להם טוב בעין, ותדרוש מהם להימנע מפליטות פה מביכות העשויות להפוך לויראליות ברשתות החברתיות. הבעיה היא הסטנדרט הכפול: בית המשפט איננו דורש מעצמו את רמת השקיפות אותה הוא דורשת מרשויות שלטון אחרות. עוד חשוב לציין את הקונצנזוס חוצה המחנות סביב הסוגיה: מפורום קהלת ועד המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אז ההחלטה של חיות טובה ונמצאת בכיוון הנכון, אולם היא מעט מידי ומאוחר מידי. ראשית, דווקא בימי הקרונוה יש חשיבות רבה לצילום ושידור דיונים. כתבי משפט ומתעניינים נוספים לא אמורים לסכן את בריאותם כדי לצפות בדיוני בג"ץ. שנית, אין סיבה להגביל את הצילומים לתיקים נבחרים בלבד, או רק למה שיקלטו מצלמות בית המשפט. אין סיבה שעיתונאים לא יוכלו להקליט דיונים.
