ניתוח החקירות האפידמיולוגיות של חולים ישראלים שהתבררו כנושאים את הנגיף העלה כי רבע מהם חטפו את הנגיף בבית כנסת. זהו אחוז מטורף שחייב להעיר אותנו ומיד. איש אינו מאשים דתיים, אף אחד לא חושב שמישהו עושה דווקא. הקשרים החברתיים ההדוקים שיוצרת תפילה ברוב עם הם בדיוק הקרקע הפורייה שבה נגיף הקורונה פורח. אנחנו עדיין סופגים בימים אלה את תוצאותיו הקשות של חג פורים, שמבחינת התפרצות הקורונה היה פיגוע המוני. שוב, אין כאן האשמה. אנשים פעלו לפי ההוראות שהיו אז. אבל כאמור, זוהי מגפה שבה הסקת מסקנות מהירה ושינוי התנהגות הם מחויבי מציאות למי שלא רוצה לסיים עם מספר מתים כמו במגפות קודמות בהיסטוריה, שהגיעו לעשרות מיליונים.
הרבנים הראשים לישראל, יחד עם חברי מועצת הרבנות הראשית, הכריזו על יום רביעי השבוע, ערב ראש חודש ניסן, כיום תענית ותפילה עולמי עד חצות היום בכדי "להסיר את מחלת הקורונה מקרבנו". צום זה בסדר גמור, וגם תפילה זה נהדר. אלא שהכשל העצום מגיע שורה אחר כך: "על כל רבני הערים ורבני השכונות והקהילות בארץ ובעולם לקיים תפילות בבתי הכנסת ובמקומות התפילה במניינים של עשרה, עם הפרדה של שני מטר בין אדם לאדם. ניתן להוסיף מניינים גם בעזרת הנשים ובחדרים הסמוכים לבית הכנסת".
לכאורה, נשמעים להוראות. בפועל, האמת היא שאי אפשר יהיה לשלוט בקהל כל כך גדול, ואף אחד לא יכול לתת ערובה לכך שאנשים לא יהיו קרובים יותר אחד לשני, יידבקו בבתי הכנסת ויביאו את המחלה הביתה.
ביום שישי האחרון פורסם בעיתון טור שכתבתי על ההתמודדות הלא פשוטה שיש לדתות ברחבי העולם עם נגיף הקורונה. המכנה המשותף ביניהן: הצורך הקיומי בקהל. דת צריכה ציבור, אחרת תמות. בני ישראל לאורך כל הדורות עמדו יחד מתחת להר סיני כדי לקבל את התורה. לא ניתן להתפלל תפילה שלמה ללא עשרה שמתאספים יחדיו. הקהל. ברוב עם הדרת מלך. ונגיף הקורונה אוהב גם הוא ציבור. הוא חי ממנו. בלי ציבור המתאסף יחד, הנגיף הזה מת.
קצת קשה להסתגל למאבק החדש שאליו נקלעה האנושות, ולא פשוט להזיז אותנו ממנהגים ואמונות שניטעו בנו דור אחרי דור. אבל אין ברירה, אנחנו חייבים להתארגן על עצמנו מחדש ומהר, לפני שיהיה מאוחר מדי.
רבנים יקרים, המצוקה מובנת וכוונתכם בוודאי טובה. קראו לצום, בכי ומספד, וכמובן לתפילה כנה שתעלה השמיימה, תבקיע שערים ותגיע עד כיסא הכבוד. אבל מהבית. כל אחד עם קונו. אך אנא, בטלו מיד ולאלתר את ההתכנסות בבתי הכנסת. זה מסוכן מדי, ואסור לנו לקחת את הסיכון.
