התגובות לפסק הדין שניתן ע"י חמשת שופטי בג"צ היו צפויות. משמאל נשמעו מחיאות כפיים לשופטים אשר הגנו על "הדמוקרטיה המתמוטטת" שלנו ואילצו את יו"ר הכנסת אדלשטיין לקיים הצבעה על החלפתו. מימין נשמעו התגובות, חלקן בסרקזם יתר, בהן קריאתו של שר בכיר, ששמו מוזכר לתפקיד שר המשפטים, לנשיאת בית המשפט אסתר חיות "לבוא בליווי משמר בתי המשפט לפתוח את מליאת הכנסת בעצמה". בית המשפט, קבע אותו שר, מבצע הפיכה שלטונית בהשתלטותו על הרשות המחוקקת.
רבים נוטים לראות בפסק הדין הדרמטי נקודת מפנה ביחסים שבין הרשויות. הקולות המצדדים באי ציות לפסיקה הולכים ומתרבים. שר המשפטים הנוכחי עצמו השתעשע זה מכבר ברעיון שיש פסקי דין שניתן להפרם.
אלא שכדי לחרוץ משפט צריך לעיין בו בתשומת לב מעמיקה. בית המשפט העליון נזעק להגן על הדמוקרטיה שבמקרה זה, ואני מדגיש – במקרה זה – אכן הייתה עלולה להיפגע אם כי לא בממדים המוגזמים שייחסו לה בחוסר תום לב מוחלט העותרים מהתנועה לאיכות השלטון, "כחול לבן" ועוזריהם. הבעיה היא שפסק הדין הזה ניתן בתוך רצף של החלטות והתנהלות מבישה של בית המשפט העליון במשך שנים או איך אומרים החבר'ה? הוא בהחלט הביא זאת על עצמו.
תחילה לפסק הדין: השופטים אכן מסכימים לכלל שהועלה בטענת יו"ר הכנסת כי הסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת נתונה לו וכי: "סוגיות אלו הן עניין 'פנים פרלמנטרי' מובהק, שככלל, נמנע בית המשפט מלהתערב בהן. בית המשפט דן בשאלה האם המקרה זה נכלל בגדר אותם מקרים מיוחדים שבהם יש חשש לפגיעה ב'מרקם החיים הדמוקרטי' או ביסודות שיטתנו הפרלמנטרית".
בג"צ אינו מערער על עקרון הרציפות הקבוע בחוק ומסכים כי המועד לבחירת יו"ר יכול להידחות עד מועד כינון הממשלה. אכן, קובעים השופטים, החוק מותיר בידי יו"ר הכנסת בפועל שיקול דעת לקביעת המועד בתוך לוח הזמנים הזה.
אלא, אומרים השופטים, שיקול דעת זה הוא מוגבל ביותר.
העובדות, גם אם זה לא מוצא חן בעיני רבים, הן לצד העותרים. אדלשטיין מכהן כיו"ר זמני מזה יותר משנה אחרי שבשנה האחרונה התקיימו לא פחות משלוש מערכות בחירות שזה מצב משטרי חריג ולא נורמלי. נבחרי העם נכשלו כישלון חרוץ והוכיחו את אפסותם ודבקותם בעקרונות של אגו ושמירה על אבר הישיבה שלהם כעדיפים על פני טובת הציבור. הגדילו לעשות אותם בכירים ב"כחול לבן" דוגמת לפיד ויעלון, שלא נתנו לאיבתם האישית לנתניהו להפריע להם לשלוח את מדינת ישראל ואזרחיה לעזאזל.
אבל גם במצב עניינים זה חייבים לשמור על רצון הבוחרים. אנחנו חיים על פי עקרון קבלת החלטות על פי רצון הרוב. עקרון שנקבע לא רק ביוון או ברומא העתיקות אלא בעיקר בתלמוד שלנו, בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי.
אין מה לעשות. אם הרוב בכנסת רוצה להצביע עכשיו – זו זכותו המלאה. קביעת בג"צ כי החלטתו של אדלשטיין שלא להעלות להצבעה במליאה את סוגיית בחירתו של יו"ר קבוע אינה עולה בקנה אחד עם הסמכות המסורה לו כיו"ר בפועל וחורגת ממתחם שיקול הדעת המסור לו, יש בה הרבה מן הצדק. כשרואים בה סיכול רצונו של הבוחר – יש בזה משהו.
עמדת יו"ר הכנסת שבחירת יו"ר קבוע תלויה במהלכים להקמת ממשלה הופכת למעשה את היוצרות – אומרים השופטים. הכנסת היא הריבון ולא "להקת המעודדות של הממשלה" כתיאורו של השופט רובינשטיין. אדלשטיין נימק את סירובו בציינו, בין היתר, כי אזרחי ישראל מייחלים לכך שסוף סוף תקום ממשלה בישראל לאחר שלוש מערכות בחירות. "דברים אלה בוודאי מבטאים נכונה את התחושה בציבור כי מן הראוי שהקברניטים יתעשתו ויחלצו את 'הספינה השלטונית' מן המבוי הסתום שבו היא כלואה וכי זהו אכן צו השעה וביתר שאת בימי הקורונה שהתרגשו עלינו לאחרונה". אומרים השופטים ומוסיפים שהתקווה הזו אינה יכולה להוות נימוק לסירובו שכן מדובר בשיקול פוליטי שאין לו מקום במתחם שיקול הדעת המסור לו ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבחירה של יו"ר הכנסת עצמו הנוגע בעניין.
הערת שוליים: בית המשפט חסך לנו הפעם את הקביעה על "מתחם הסבירות". ככל הנראה חס על לחץ הדם שלנו.
ואחרי שאמרנו את הדברים האלה אי אפשר להתעלם מהנסיבות שבהן נאמרו ומהשאלה מי הם השחקנים במחזה האבסורד המתרחש על במת המחזה הנקרא "הפרדת רשויות בישראל".
לו היה מדובר בפסיקה אחת, נדירה בנסיבותיה ודרמטית בקביעותיה, היינו יכולים בלב שקט לאמצה אל לבנו ולומר את מילותיו ההיסטוריות של מנחם בגין (שנאמרו בהקשרים שונים לחלטין) "יש שופטים בירושלים".
אבל התנהלות שערורייתית של בית המשפט העליון מאז כינון המהפכה החוקתית של אהרן ברק, מטילה צל כבד גם על פסיקה נכונה כמו זו שלפנינו.
צריך להביט על ה"איך" ולא רק על ה"מה". גם אם תחת ידם יצאה הפעם פסיקה נכונה, השופטים חייבים לשמוע את הקולות, לערוך חשבון נפש נוקב ולשאול את עצמם "מה לא בסדר אצלנו?"
ראשית, לתחושת ההפיכה מתלווה העובדה שפסק הדין ניתן עוד בטרם יבש הדיו מחותמת "התקבל" על תשובתו של יו"ר הכנסת אדלשטיין לבג"צ. כמה דקות חלפו והנה התברר כי פסק הדין מוכן מראש, ויש מי שמטיל ספק אם השופטים קראוה כלל ואם עשו זאת, האם היה זה ב"לב פתוח ונפש חפצה". האם ניתן לפתוח את הלב ולהפוך את הנפש המקובעת לחפצה ב-45 דקות? רק למלאכי שרת דוגמת חיות, מלצר, פוגלמן, עמית והנדל פתרונים.
נפש מקובעת, כתבתי לעיל. אכן כן. החבורה היושבת בהיכל המשפט הישראלי, רובה ככולה, משרתת תפיסת עולם ואג'נדה ברורה הבא לידי ביטוי בשרשרת ארוכה של פסיקות, עם חריגות פה ושם למען מראית העין.
החבורה הנוהגת להפלות בהריסות בתים בין מתנחלים וערבים, אפשרה לתומכת טרור מובהקת כמו היבא יזבק להיבחר לכנסת בתירוצים עלובים, אך כשזה בא לבחינת השאלה האם יש בדברי מיכאל בן ארי גזענות? ובכן אז בחנה כל שביב מלה שלו. איך "נאום השאהידים" של אחמד טיבי ברמאללה והברכות שהרעיף על ראשם של אלה ששפכו דם יהודי והותירו אלמנות ויתומים אינו מהווה עילה לפסילתו? איך מטנס שחאדה, מחבק המחבלים זורקי הרימונים יכול להיות חבר כנסת? איך עופר כסיף, שכינה את איילת שקד "חלאה ניאו נאצית"; קבע שצה"ל הוא צבא רוצחים ומטהרים אתניים, ואמר כי זה לגיטימי לפגוע בחיילי צה"ל, מקבל תעודת הכשר מאותם שופטים? איך בכלל הם מכשירים רשימה שבמצע שלה כתוב שיש לבטל את חוק השבות, לבטל את סמלי המדינה ובעצם לשים קץ לרעיון המדינה היהודית. אפילו "האב המייסד" אהרן ברק כתב שיש לפסול רשימה השוללת את הזכות של כל יהודי לעלות לארץ, למלא את ייעודו בהגשמת תקומתו הלאומית של העם היהודי ולהוות רוב יהודי בארץ הזו.
בית המשפט העליון איננו סניף של מרצ, חוזרים מגיניו וטוענים ופסיקותיו אינם מאמרי המערכת של העיתון הפרו-פלשתיני "הארץ". אך מה לעשות שצביר פסקי הדין שלו מראים תמונה אחרת. הכל עטוף בהתפלפלות משפטית ובלשון מליצית. עדיין זכורים מופעי הבכיינות של הנשיאים ברק, חיות ונאור שקוננו על "קץ הדמוקרטיה" ובכו על ה"מתקפה על עצמאותו של בית המשפט", והגעגועים לשופטים דוגמת שמגר, לנדוי, אדמונד לוי ומנחם אלון רק גוברים.
בזמנו הבאתי דוגמה מתחילת המאה השש עשרה. האפיפיור ג'ובאני לורנצו מדיצ'י – ליאו העשירי – הכריז על הרחבה משמעותית בסמכותה המשפטית של הכנסייה, שאותה קיבלה לשיטתה מישו, לנהל את האינדולגנציה – "אוצר הסליחות" על פני אדמות – שטרי המחילה שבעזרתם יוכל לפטור את עצמו מהעונשים על חטאיו. זאת על מנת לסייע לכנסיה בקשייה הכלכליים, ליאו הפך את שטרות המחילה לניירות ערך שנסחרו ברחבי אירופה כמטבע עובר לסוחר.
ליאו הנ"ל נמנה עם שורת אפיפיורים של תקופת הרנסאנס שהביאו במו ידיהם ומעשיהם המושחתים לסיומה של ההגמוניה הקתולית, לעלייתה המטאורית של תנועת הרפורמה בראשותו של מרטין לותר ולפיצול העולם הנוצרי. האפיפיורים הללו גילו אדישות מוחלטת והתעלמות מההתמרמרות ההולכת וגוברת על שחיתותם אולם הם לא היו מסוגלים לשנות את המערכת הרקובה, ולא היה בכך פלא, שכן היא זו שהולידה אותם. הם ראו עצמם בלתי פגיעים, מורמים מעם שאיש אינו יכול להם. בסופו של דבר הובסו הם עצמם על ידי התנשאותם ועיוורונם למתרחש בשורות העם, וזכו לקבל מקום של (אי) כבוד בין אותם משטרים הצועדים יחדיו ב"מצעד האיוולת", ספרה המפורסם של ברברה טוכמן.
מערכת המשפט צועדת בנתיב די דומה לזה שצעדו בו האפיפיורים של ימי הביניים ומדי פרשה היא מתקדמת צעד נוסף אל תהום מסוכנת העלולה לפגוע לא רק בה עצמה אלא בכל רשויות החוק במדינה.
פרופסור אהרן ברק הוא ללא ספק משפטן דגול, פילוסוף ומהפכן משפטי מוערץ ומוערך בעולם כולו. אולם כיום נראה כי ממשיכי דרכו גם בבית המשפט העליון, הרחוקים כברת ארץ מרמתו, הקדיחו את התבשיל כאשר לא הבינו כי הניסיונות לשכלל את התפיסה ההוליסטית המשפטית שלו ולהנחילה גם במקומות שבו אינה צריכה להיות, תקום בסופו של דבר כגולם הקם על יוצרו ותחסל אותו על צדדיו הטובים והרעים כאחד.
אז מה הפלא שגם כאשר הם צודקים, אנו חשים ששופטינו בירושלים בעצם אינם צודקים?
אנשים אלה אינם מבינים שדווקא הם והחלטותיהם הם הגורם מספר אחת לאובדן אמון הציבור. הגענו למצב שבו קצה נפשו של השלטון בהתערבות הבלתי נסבלת בהחלטותיו, אחת לאחת, כשאימת הבג"צ הפכה להיות המדד הראשי בקבלת ההחלטות. הקריאות לסרב לפסיקת בג"צ המתרבות צריכות להוות אור אדום בוהק לשופטים היושבים בירושלים.
