ההיסטוריה תסלח לפוליטיקאים שיובילו אותנו לבחירות רביעיות. ההיסטוריה תסלח להם שבזמן מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי, הם המשיכו להתקוטט על חוקים פרסונליים, על החלפת יושב ראש כנסת ועל מי יהיה הראשון ברוטציה. הם יודעים שההיסטוריה תסלח להם, למה? כי כבר ההווה סולח להם, למי שלא הבחין, כבר שנה שהציבור סולח לנבחריו.
באביב הקודם, אחרי בחירות אפריל 2019 היו רבים שאיימו שלא ילכו לקלפי, אם יהיו בחירות שניות תוך מספר חודשים. והנה, היו בחירות בספטמבר, ואחוז ההצבעה עלה. אנשים העריכו שהבוחרים של ליברמן יענישו אותו על נטישת גוש הימין ועל גרירת המדינה לבחירות, והנה, ליברמן עלה מחמישה מנדטים באביב לשמונה בקיץ.
בסתיו, הפוליטיקאים שלנו שוב היו קטנים, ולא הצליחו להתגמש מעט ולהרכיב ממשלה. אנשים שוב איימו בפייסבוק ובטוויטר שלא יגיעו לקלפי פעם נוספת, אבל, הופ, אחוז ההצבעה שוב עלה. למרות "הזעם הציבורי" לכאורה, הרחובות היו ריקים בשבוע שבו הכנסת פיזרה את עצמה. הקורונה עוד לא נראתה אז באופק ואף אחד לא מנע מהציבור להתקהל ולמחות. ובכל זאת, רק כמה מפגינים בודדים עמדו אז עם שלטים מול הכנסת. מישהו פתח בצעדת מחאה, כמה עשרות מכיניסטים הקימו אוהל והביאו סולמות, אבל זהו. הציבור שוב נהר לקלפיות. הוא גם לא העניש אף פוליטיקאי. כמעט כל חברי הכנסת נבחרו שוב.
והנה עכשיו, הסתיו עבר, וגם הגשם כמעט חלף הלך לו. הניצנים נראו בארץ, ובתוכם ניצני מערכת הבחירות הרביעית. מימין ומשמאל יודעים עכשיו שיש רק שתי אפשרויות רציניות שמונחות על השולחן – ממשלת אחדות או בחירות רביעיות. בכל סקר, בכל משאל, הציבור מעדיף ממשלת אחדות על בחירות נוספות, ובכל זאת, נבחרינו דוהרים בעיניים עצומות אל האפשרויות השנייה, האפשרות ההזויה יותר, של הליכה נוספת לקלפי.
והציבור – שותק. ברחוב יש יותר נושאי דגלים שחורים מהשמאל, מאשר נושאי דגלי ישראל שתומכים בממשלת אחדות. יוזמות הקריאה לאחדות בקושי מקבלות במה תקשורתית. הקולות שממשיכים לככב בשיח התקשורתי הם הקולות שמביאים רייטינג, ולכן הם תמיד יהיו קולות הקצה. כלי התקשורת שמחפשים עניין יעדיפו תמיד להשמיע את אלו שלא מוכנים להתפשר, להתגמש, ולוותר. כולם יודעים היטב לאן מוליכה ההתעקשות הזאת, ואיך ייגמר הסרט. ובכל זאת, כולם ממשיכים לשבת מול המסך עם הפופקורן, ולראות את אותו תסריט איימים מתקדם להם מול העיניים. אף אחד לא קם. זו לא הקורונה שהופכת את הציבור לאדיש. הוא אדיש כבר שנה. זה לא האיסור להתקהל ברחובות, אפילו ברשתות החברתיות, כמעט ולא מורגשת מחאה.
נתניהו יודע שהבוחרים שלו ילכו בשבילו שוב לקלפי, כמה פעמים שרק ירצה. בני גנץ וחבריו לקוקפיט יודעים שהקהל שלהם ימשיך אתם לעוד כמה סבבי בחירות שירצו, כל עוד הם נלחמים בנתניהו. חברי הכנסת מגוש הימין ממשיכים להתנהג כנמושות, למלא את פיהם מים ולצופף שורות מאחורי נתניהו כי הם יודעים שהציבור לא יכעס עליהם. חברי הכנסת בכחול לבן שמתביישים בצעדים הפוליטיים הקטנוניים של ראשי מפלגתם, ובהתבטאויות הקיצוניות של לפיד ויעלון, לא מצייצים. גם הם למדו בשנה האחרונה שהציבור לא גובה שום מחיר פוליטי על ההתנהלות הזאת.
הציבור אדיש, ולכן הציבור ישלם.
