כשאין מנהיגות, רוח העם תיבנה מאיתנו

הרב מרדכי יפה, בן המאה ה־16, היה כשמו, אדם יפה בנפשו וגם בגופו. האגדה מספרת שאצילה נוכרית אחת ניסתה לפתות אותו לדבר עבירה, ואחרי שנחלץ ממנה התפלל לה' שכל צאצאיו, בעשרת הדורות הבאים, יהיו מכוערים. האגדה גם יודעת לספר שתפילתו התקיימה. בפירושו לשולחן ערוך ("הלבוש") התייחס הרב יפה למנהג של יהודי לומברדיה בימי הביניים: בזמן מגפה לא היו נוהגים להתאבל על המתים. למה? "משום ביעתותא", כלומר: כדי לא לגרום לפאניקה המונית. מחוז לומברדיה הוא היום מוקד עולמי של מחלת הקורונה; מתברר שלא מהיום יש בו מגפות. הרב יפה הסביר את המנהג כך: "הדמיון פועל בשעת סכנה", ובלשוננו: בזמן מצוקה, אנשים מריצים בראש סרטים. הלחץ הנפשי הזה פוגע בבריאות, ולכן צריך להשתדל לרומם את הרוח. כך נהגו חכמי ישראל ומנהיגי ישראל לאורך הדורות.

משבר הקורונה הוא גם משבר מנהיגות. קשה למצוא היום בעולם המערבי מנהיגים שמצליחים לרומם את בני עמם, לנסוך בהם אומץ ואחדות, למצוא משמעות בקורבנות הגדולים. הסיבה הבסיסית היא כנראה פשוטה: רוב המנהיגים הבכירים של המערב פשוט אינם מגיעים לקרסוליים של קודמיהם מלפני שניים־שלושה דורות. דונלד טראמפ הוא לטובתנו, אבל הוא לא בליגה של וושינגטון, לינקולן, רוזוולט ורייגן. מנהיגי הטוויטר יודעים להתכתש בציוצים, אבל אינם יודעים להפיח בבני עמם רוח של אחדות והתעלות.

בישראל משבר המנהיגות חריף במיוחד, משום שהוא מתלכד עם המשבר הפוליטי הקשה בתולדות המדינה. האופוזיציה מתבוססת בשנאה פתולוגית לנתניהו, והתנהלה מתחילת המשבר בהפקרות מחפירה וחסרת תקדים. הלוואי שעד לפרסום השורות הללו היא תתעשת. נתניהו עצמו הוא ראש ממשלה מוצלח ואדם מרשים הרבה יותר מטראמפ, אך בשבועות הראשונים של המשבר הוא פעל כמנהל ולא כמנהיג. בלילות הראשונים של המשבר צפיתי בכל ערב בנאומי נתניהו, ולא יכולתי להאמין למראה עיניי. במקום לדבר על רוח המאבק ועל משמעות הקורבן, ראש ממשלתנו דיבר על היגיינה והקרין סרטונים משונים על ענני ההתעטשות. חשוב להסביר לציבור על היגיינה ואולי גם לערוך אנליזה לתופעת האפצ'י, אבל בשביל זה אפשר היה להזמין איזה רופא בכיר. נתניהו, מעריץ ותיק של צ'רצ'יל, קיבל את הרגע הצ'רצ'יליאני שלו, ובזבז אותו על הרצאות בנושא מעלותיו המצוינות של הטישו. צ'רצ'יל לא היה מעלה על דעתו להקדיש את נאומיו לטכניקה של הסתתרות מתחת לשולחן בזמן ההפצצות. זה חשוב, אבל זה לא התפקיד של ראש הממשלה. בימים הראשונים הללו מנכ"ל משרד הבריאות הפך למנכ"ל המדינה, ורק שר הביטחון בנט מילא את החלל, והיה היחיד שרומם את רוחנו. רק לפני שבוע התעשת נתניהו, והחל לדבר על ערכים ורוח, על החלוצים שהתמודדו עם הקדחת ועל אחיזתנו העקשנית בארץ הזאת.

מהרגע הראשון של המשבר צריכים היו מנהיגינו לחזור ולומר: אנחנו נלחמים על החיים של הורינו וסבינו; אנחנו השכפ"ץ של הזקנים שלנו; אנחנו מקריבים כדי שהם יחיו

איך אפשר למצוא משמעות במשבר רפואי וכלכלי? יש לזכור שהמשבר הזה נסוב כולו סביב הכרעה מוסרית: לא להפקיר את הזקנים והחולים. אנחנו כנראה לא מתמודדים עם מהדורה שנייה של השפעת הספרדית. השפעת ההיא תקפה עולם עני, מורעב ומותש ממלחמה, עם בתי חולים פרימיטיביים, וקטלה עשרות מיליוני ילדים וצעירים, בשיעורים מבהילים. מגפת הקורונה היא שונה, ולפני מאה שנה כנראה היו פשוט מתעלמים ממנה. הרפואה המודרנית שלנו מעניקה חיים לקשישים ולחולים, וכולנו גאים בה. החברה המודרנית שלנו מוכנה לשלם מחיר עצום כדי להגן על חייהם בזמן מגפה, וגם בזה אנחנו צריכים להיות גאים. מהרגע הראשון של המשבר צריכים היו מנהיגינו לחזור ולומר: אנחנו נלחמים על החיים של הורינו וסבינו; אנחנו השכפ"ץ של הזקנים שלנו; אנחנו מקריבים כדי שהם יחיו. זה הדור שבנה את המדינה, זה הדור שנתן לנו כל כך הרבה, וראוי שגם אנחנו נילחם ונקריב בעבורו.

קול קורא

אין ספק שאנחנו מתמודדים עם משבר גדול. המשבר הזה הוא תוצר של מכפלה: הסיכון הרפואי כפול תגובת הממשלות. עדיין לא ברור האם הסיכון הרפואי עצמו הוא ענק והממשלות צמצמו אותו, או שמא להפך. כך או כך, תוצאת המשוואה היא משבר כלכלי וחברתי שמזמן לא ראינו. כשוך המשבר, עוד ידובר הרבה על המדיניות שנקטו הממשלות במערב, והאם היא הקטינה את המשבר או דווקא העצימה אותו. אזרחים רבים מפקפקים בתבונת המדיניות שבחרו ראשי מדינתם, ותוהים האם הם באמת מנהלים את המשבר בתבונה. זו אינה תופעה חדשה: ראשי מדינות עושים לעיתים קרובות טעויות. כשהם היו מנהיגים, היינו סלחניים לגבי טעויות הניהול שלהם. כשהם הפכו למנהלים, לפחות את זה אנחנו מצפים שיעשו היטב.

יש אומרים שאי אפשר להפיח רוח גדולה כאשר אין מולנו אויב גדול. זו נטייה מצערת של הטבע האנושי: אנשים נוטים להתאחד מול אנשים אחרים; לך תתאחד מול וירוס. לוּ לפחות תקפו אותנו חייזרים, ערפדים או אפילו חיות רעות, היינו מתאחדים בשיניים חשוקות נגדם. איך מתאחדים מול יצור עלוב כזה, שאפילו איננו חי ממש, אלא רק פיסה הרסנית של מידע גנטי? זה כמו להילחם מול ערפל: אין במי לתקוע את החנית. אולי העם הזה, המפולג כל השנה, לא באמת מתאחד כשהוא מריח סכנה, אלא רק כשהוא מריח צבא ערבי. רק האויבים מאחדים אותנו.

יש בטענה הזו אמת, אבל רק חצי אמת. קשה יותר לרומם את הרוח כשאין אויב, אך יש רבים שהצליחו גם בזה. בנאום ההשבעה של ג'ון קנדי ח‏‏‏שמל הנשיא הצעיר את אזרחיו כאשר קרא להם להתגייס למאבק עולמי: "שוב מזעיק אותנו קול החצוצרה – לא קול הקורא לחגור נשק, אם כי לנשק אנו צריכים; לא קול הקורא לצאת למלחמה, אם כי עלינו להילחם. זהו קול הקורא לשאת משא של מאבק דומם וממושך, שנה אחרי שנה, שמחים בתקווה, סבלניים בצרה. זהו מאבק באויבים המשותפים של האדם: בעריצות, בעוני, במחלה ובמלחמה עצמה. האם נצליח לחשל ברית גלובלית כבירה, צפון ודרום, מזרח ומערב, שתבטיח חיים טובים יותר לכל המין האנושי? האם תצטרפו למאמץ ההיסטורי הזה?" ואז הישיר קנדי מבט לאזרחיו, ותבע מהם דרישה שמנהיגי זמננו לא היו מעזים להעלות: "אל תשאלו מה יכולה ארצכם לעשות למענכם; שאלו מה אתם יכולים לעשות למענה".

מאבק ורוח מלמטה

אסור לנו להשלים עם ההנחה שרק אויבים מאחדים אותנו. החלוצים שבנו את הארץ פעלו יחדיו גם לפני שנאלצו לאחוז בנשק. כשאני עורך חופות אני רואה איך יהודים מכל המגזרים מתאחדים בעיניים לחות סביב אהבת חתן וכלה. את ליל הסדר חוגגים 95 אחוז מהיהודים בישראל. גם העולים שלא נהגו לחגוג אותו בארצות מוצאם מצטרפים כאן בשמחה לרוח הישראלית המשותפת. נכון שאנחנו אוהבים להתקוטט על שטויות במשך רוב ימי השנה; מה לעשות, גם זה משותף לנו. אך בצמתים של התעלות ומשמעות, אנחנו זונחים את הקטטות האוויליות מאחורינו. זה מה שחסר לנו היום: להבהיר שאנחנו נמצאים בצומת גורלי כזה, של התעלות לאומית ומשמעות ערכית.

המאבק הזה צומח מלמטה, מכל בית ומכל משפחה. קורבן פסח הוא ביטוי עילאי לברית הלאומית שלנו, אך באופן מפתיע אין הוא קורבן ציבור שהכוהן הגדול מביא בשם כל עם ישראל. קורבן הפסח הוא אוסף של קורבנות יחידים

אין היום בעולם מספיק מנהיגים שיודעים לרומם את עמם למעלה, ולכן הרוח צריכה לנבוע מלמטה. אנשים שדואגים לעצמם שוקעים בתוך חרדותיהם; אנשים שדואגים לאחרים יכולים לצמוח מתוך המשבר. למאבק העכשווי שלנו יש משמעות עמוקה. הרי מסורת ומורשת גם הם עוברים במגע, ולשם כך אנחנו צריכים את זקנינו, שהם החוליה הקושרת אותנו אל הנצח. גם כאשר כבר איננו ילדים, אנחנו עדיין צריכים שהם יקיימו בנו את הציווי "והגדת לבנך". המאבק הזה צומח מלמטה, מכל בית ומכל משפחה. קורבן פסח הוא ביטוי עילאי לברית הלאומית שלנו, אך באופן מפתיע אין הוא קורבן ציבור שהכוהן הגדול מביא בשם כל עם ישראל. קורבן הפסח הוא אוסף של קורבנות יחידים, שכל משפחה מביאה בעצמה. הקורבנות המשפחתיים הללו באים יחדיו, ומצמיחים ביחד ברית לאומית גדולה.

מורי ורבי הרב יהודה עמיטל, ששמונה מתלמידיו נהרגו במלחמת יום הכיפורים, היה מתאר איך במלחמה ההיא הגנרלים נכשלו, והחיילים הפשוטים הצילו את עם ישראל. "כוח צביקה", טנק אחד בפיקודו של צביקה גרינגולד, בלם לבדו חטיבה סורית ברמת הגולן. אנחנו נמצאים בקרב מסוג שונה לגמרי, שאין בו פגזים ואין בו אויב, אבל יש בו התשה גדולה וקורבנות מסוג אחר. בקרב הזה, לא נוכל לחכות למנהיגינו שיניפו את הדגל. אנחנו אלו שצריכים להרים אותו. כאשר אין להבה גדולה בראש ההר, נדליק אנחנו משואות קטנות בראשי הגבעות.

הרב חיים נבון ישתתף בערב עיון של בית מדרש "בראשית" שיועבר בשידור חי באתר מקור ראשון ביום שלישי, 31 למרץ, בשעה 18:00