הממושמעת
ביום שבו אמרו שהיא בקבוצת סיכון, בשמחה רבה היא הדליקה רדיאטור, נכנסה לנעלי הקיפי שלה, התיישבה עם השלט על הספה, הכינה לעצמה כוס תה עם קוביית סוכר ושתי פרוסות לימון, כיסתה את עצמה בשמיכה עם משבצות, העבירה למצב טיסה את הנייד ונאנחה: סוף־סוף. ככה סבתא צריכה להיות.
החרדתית
היהורם גאון של המשפחה. בימים כתיקונם יש לה תפקיד ברור והוא לאבחן מחלות אצל הנכדים עוד בטרם המציאו אותן, תוך כדי שהיא ממליצה על טיפול תרופתי שאף אחד מעולם לא שמע עליו. בימי קורונה תפקידה ברור: לזרוע פחד.
זה מתחיל בשאלות פשוטות לנכדים, בלי למצמץ, כמו: למה אתם בלי מסכה? איפה הכפפות שלכם? אני ממש מקווה שאתם מורחים אלכוג'ל על הטוסיק מיד אחרי הניגוב. זה ממשיך בשיחות עם ההורים, שם האבחנה והדאגה כבר הופכות באופן מיידי לאצבע מאשימה, המבשרת להם כי כולם עומדים למות, והכול בגללם. הכי פשוט שיש. זה מתחיל בקביעוֹת כמו "אני מקווה שאתם שומרים מרחק של שני מטר גם מהנכדים שלי", וממשיך במשפטים כמו "אם מישהו דופק בדלת ומבקש כוס חלב, תברחו". ה־תחביב שלה בימים אלו הוא להוכיח לכם שהייתם במסלול של אחד החולים ופשוט לא לקחתם איתכם את הנייד באותו יום.
הטכנולוגית/הטכנופובית
ברוב המשפחות סבתות וטכנולוגיה זה כמו דג ויין אדום, כמו גבינות וקולה, כמו חציל וחומוס, כמו דיאטה ואני. בקיצור, זה לא. אבל לא כך במקרה של הסבתא הטכנולוגית מאז המשבר והחוג המקוון: הגיל השלישי וכפתור ימני בעכבר – הילכו שניהם יחדיו?
אם עד היום נהנינו בקבוצה המשפחתית מגיף מנצנץ של שבת שלום בכל שבוע, הרי שמאז תחילת המשבר ידוע הוא שהגידול האקספוננציאלי שעליו מדברים בחדשות לא מתייחס למספר החולים, אלא מדבר בכלל על כמות שיתופי המידע והסרטונים של הסבתא.
היא קנתה כלב רק בשביל התירוץ לצאת החוצה, היא בנתה מרפסת ממוטות סוכה רק כדי לצאת ולשיר עם כל הרחוב "ערב מול הגלעד". ושמישהו ינסה לעצור אותה
בפייס היא עוד לא הבינה עד הסוף את ההבדל בין כפתור הלייק לכפתור השייר ולכן כל פוסט של דודה חנה (לא ייאמן! אם תקראו את פסוק י"ג בפרשת השבוע הפוך יתגלו האותיות ק־ו־ר־ו־נ־ה) מקבל מיד שיתוף פלוס שליחה במסנג'ר, אבל מה שקורה בווטסאפ הוא כבר כאוס מוחלט:
-  בדיחות שכבר עברו בכל הקבוצות לפני שלושה ימים
-  סרטונים עם רעיונות יצירה להפעלת הילדים (תראו איזה מקסים! אפשר לסרוג מקרמה מחוטים של מסכות כירורגיות ופסיפס מגלילי נייר טואלט)
-  הודעות פייק ניוז (מבטלים השנה את איסור הקטניות)
אבל אין ספק ששיא השיאים, פיק הפיקים, הוא שיחות הווידאו המשפחתיות. סבתא־טק לא מתבלבלת ומכריזה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "מי בא לשיחת זום לפני שבת?" ו… זהו, פנו לכם ככה ארבע שעות ביום שישי, שבהן מישהו ינסה לחבר את כולם, מישהו לא יצליח, מישהו ינסה שוב, מישהו שוב יתנתק, לאחד המצלמה מכוונת לחצ'קון, אצל השני המצלמה מכוונת לאי־שם מעל הראש כשרואים רק שיער ואת הדלת הפתוחה של השירותים. אך אל דאגה, לאחר 15 שעות של התארגנות והתחברות, כולם יתמקמו סוף־סוף מול המצלמה כדי להעביר דקה וחצי שלמה שבה נגלה שבעצם אין לנו בכלל על מה לדבר ונבהה זה בזה, עד שיקום האמיץ ויגיד: שבת שלום לכולם! איזה כיף זה היה, חייבים לעשות את זה שוב במוצ"ש.
המדחיקה
נראה שרוב הסבתות הן כאלה. לא משנה בת כמה היא, היא פעילה יותר ממשה בר סימן טוב מאז פרוץ הקורונה. מאז שהיא יצאה לפנסיה אין להשיג אותה, היא בכל מועדון אפשרי, היא בכל הסרטים ובכל חדרי הכושר. היא הכי מעודכנת, ופרופ' קרסו מתקשר אליה בשאלות על אנטי־אייג'ינג. המשבר הזה לא מדבר אליה ואם רק תעזו לבקש ממנה לא לבוא לראות את הנכדים (אם לא למענך אז בשביל אבא) היא תפרוץ בנאום: "עוד לא קם העטלף שיפריד ביני ובין הנכדים שלי. אני מעדיפה למות בקורונה לפני שאני אסכים לשבת בבית". היא קנתה כלב רק בשביל התירוץ לצאת החוצה, היא בנתה מרפסת ממוטות סוכה רק כדי לצאת ולשיר עם כל הרחוב "ערב מול הגלעד". ושמישהו ינסה לעצור אותה. באמת, טכנית, פליז ששוטר ינסה לעצור אותה, כי אנחנו לא מצליחים.
איור: נועה קלנר
revitalv@makorrishon.co.il
ארבע סבתות
רביטל ויטלזון־יעקבס
